אי שם, מעבר להרים, חי מגזר מיוחד במינו – המגזר שאסור לדבר עליו. במגזר הזה קורים רק דברים טובים. זה המגזר של המתנדבים. של יפי הכיפה והתואר. של המשרתים ביחידות קרביות. של המעבירים זקנות בכביש. מאז שהמגזר הזה קיים, מתקיים בו חוק יסוד פנימי ולפיו כל דבר רע שמתפרסם עליו בתקשורת הוא מעוות מיסודו, מוּנע מאינטרסים זרים, מלא בשקרים ונועד להשניא אותו על שאר אזרחי הארץ.
מעולם לא קרה שכתבה שחשפה מידע מביך על המגזר הסרוג התקבלה בהסכמה קונצנזואלית. התגובה האינסטינקטיבית היא הרבה פעמים מגוננת, מכסת"חת, מאשימה במניעים סמויים. "זה נכון", אומרות הדודות בחתונות, "אבל למה צריך ש'הם' ישמעו?" זה קרה כשכתבנו פה בעיתון על התחרד"לות החמ"ד, זה קרה כשחשפנו את תופעת הדתיים המסמסים, זה קרה כשדיברנו על נישואי בוסר וזה קורה גם לעיתונאים דתיים מגופי תקשורת אחרים.
"אסור לדבר על פרשיית מין בהר ברכה" (אתם לא מכירים את כל התמונה). "אסור לדבר על הלנת שכר" (פעם הכרתי דוס ששילם). "אסור לדבר על רב גדול שחשוד בהטרדות מיניות" (למה הכתב נזכר בזה דווקא עכשיו?) ובטח שאסור לדבר על גזענות (רבנית הפורים שם בכלל תימנית!).
תמיד יש תירוץ. תמיד יש אבל. תמיד יש "ומה עם" ותמיד יש ואטאבאוטיזם.
כמה קואליציות ימין-דתיים עוד יצטרכו לעבור כאן כדי שנוכל להכריז בביטחון "הי, אנחנו מספיק חזקים כדי לשרוד את הביקורת, המגזר לא יקרוס לתוך עצמו"
"מֵאַחַר וְהַבְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת אָסוּר לְדַבֵּר עָלֶיהָ", כתב מואיז בן הראש, ממשוררי המחאה המזרחית. "כִּי אִם אַתָּה מְדַבֵּר עָלֶיהָ זֶה אוֹמֵר שֶׁהַבְּעָיָה קַיֶּמֶת, וְלָכֵן אַתָּה אָשֵׁם בִּיצִירַת הַבְּעָיָה. וְאִם הַבְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת, וְאַתָּה מֵעֵז לְדַבֵּר עַל בְּעָיָה לֹא קַיֶּמֶת, אֲנַחְנוּ נִסְתֹּם אֶת פִּיךָ, נְחַסֵּל אוֹתְךָ, נִדְאַג שֶׁיְּפַטְּרוּ אוֹתְךָ, כְּדֵי שֶׁאֲנָשִׁים יִלְמְדוּ לֹא לְדַבֵּר עַל בְּעָיוֹת לֹא קַיָּמוֹת".
לפעמים עצם היחס לבעיה, צורת התגובה האוטומטית שמוטחת כלפי מי שמדבר עליה, הם יסוד הבעיה כולה. חוסר ההכרה והאנרגיות הרבות שמושקעות בהכחשה או בהקטנה של העוול הם הרבה פעמים המנגנון החזק ביותר לשימורו. בתוך מסדר המגיבים ישנו גם הז'אנר היותר מתוחכם של בני האדם. אלו שכבר יודעים שהבעיה קיימת, אבל חושדים במניעיו של כל מי שמעז להעלות אותה ומייחסים לו פלגנות וקיטוב. הם מעדיפים לחשוב שאי שם בחדר ישיבות אפל יושבת חבורת ממזרים שכל תכליתה היא להשחיר. לא, חלילה, להצביע על כשל. לכן אסור לדבר על גזענות במגזר. כי מי שמדבר, בהכרח משחק לידיים־של. לכן גם אסור להגיד שסרטון עם ניחוחות גזעניים שפורסם בתקשורת מעיד על בעיית עומק במערכת החינוך שלנו. צריך מיד להתגייס, לצופף שורות, לומר שזה סתם, ואיך יצאנו מפרופורציה, ובכלל לא הבנתם את ההומור הפנימי (תמיד יש איזה הומור פנימי שנתלים בו או ז'רגון ישיבתי שאף אחד לא מבין).
על אילו בעיות מותר תמיד לדבר? על הבעיות שקורות "אצלם". אצל החילונים. השמאלנים. הערבים. מתנגדי הרפורמה. אמריקה הפרוגרסיבית. אירופה הנכחדת. כשהעיתונים מדווחים על הבעיות שם אין אינטרסים ואין בעיית אמינות ואין כתב אינטרסנט ואין חדר ישיבות אפל.
התפיסה האנדרדוגית של המגזר הסרוג, זו שחוששת לשחוט את פרותיו הקדושות כדי לא להחליש, מתי נתבגר ממנה בעצם? יכול להיות שלעולם לא? כמה קואליציות ימין-דתיים עוד יצטרכו לעבור כאן כדי שנוכל להכריז בביטחון "הי, אנחנו מספיק חזקים כדי לשרוד את הביקורת, המגזר לא יקרוס לתוך עצמו".
העובדה שמישהו פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריו, ובהתאמה – העובדה שיש אנשים שתופסים טרמפ פוליטי או תקשורתי על הסרטון של אולפנת חורב, לא אומרת שהוא לא מצדיק בדק בית. ולא יקרה כלום, באמת כלום, אם נעצור לרגע את מקהלת היח"צ, נתבונן פנימה ונשאל: באמת אין כאן גזענות? באמת אין כאן יותר רווקים ורווקות שמופלים לרעה בדייטים על רקע מוצא עדתי? אולי בכל זאת יש? אולי נשאל את אלו שכן מרגישים ככה? אולי נקשיב להם?
בתוך כל הסחרחרה סביב הסרטון נשכחה עובדה אחת זניחה, והיא השאלה איך הוא הגיע לעיתונאי שפרסם אותו. אף עיתונאי לא יושב להנאתו בבית ומחפש סרטוני הכתרה ביוטיוב. מישהו ראה את הסרטון הזה. מישהו נקלע אליו, ולא צחק.
אבל אל תדברו על גזענות במגזר. לא לפני שאתם מדברים על גזענות בארץ נהדרת, וביהודים באים. לא לפני שאתם בודקים את ראש הגנב, ומה עם. זה הכול שם, לא פה. הכול קורה איפה שאנחנו לא.
