לקראת הפסח, עם צאת שירו החדש של ישי ריבו, "אני שייך לעם", פרסמתי טור דעה באתר סרוגים, ובנוסח מקביל באנגלית באתר Times of Israel, ובו העליתי חשש שמילות הפזמון של המנון האהבה לעם ישראל מפיצות רעיון תיאולוגי שגוי. הפזמון "מה נשתנה העם שלי מכל העמים? שכל העמים אליליהם לא רואים ולא שומעים", כתבתי, אינו מייצג נאמנה את השקפת היהדות בימינו. מרגע שפוסקים כמו הרמב"ם והמאירי הכירו בכך שלפחות חלק מהדתות בנות זמננו אינן עובדות עבודה זרה, כבר לא ניתן לקיים את המשוואה שלפיה קווי המתאר שבין עבודת אלוהי אמת לעבודת אלילים חופפים את ההבחנה שבין ישראל לאומות.
ואם סבור מאן דהוא שאמירות הרואות בדתות אחרות עבודת אלילים אינן גורמות לנזקים של ממש, עליו להיזכר, למשל, בהצתת כנסיית הלחם והדגים על שפת הכינרת, בליווי הכיתוב "והאלילים כרות יכרתון", המבהיר מהם מקורות היניקה הדתיים של מציתי הכנסייה.
התגובות שהטור קיבל היו עבורי טקס חניכה למנטליות עכשווית של חוגים שחשבתי שאני מזוהה איתם, כלומר חוגים דתיים־לאומיים. שישים התגובות באתר האנגלי חשפו בפניי פנים מסוימות, ואילו מאתיים וחמישים התגובות באתר העברי חשפו פנים אחרות. הן מציגות דיוקן מדאיג ואולי מאפיין של צעירי הציונות הדתית בנוגע ליחס לזולת, הן בן הדת האחרת והן בן הדעת האחרת שהוא בן דתך. משתקפת ממנו רמת הידע בנושא תיאולוגי מרכזי של מעמד דתות אחרות בימינו, והוא מציב תמרור אזהרה בדבר הפונדמנטליזם הפושה בקרב מחננו ולפיו קריאה מילולית של כתבי הקודש היא דרך ראויה לגיבוש דעות, תוך התעלמות ממסורת פרשנית ומורכבות רעיונית המאפיינות את היהדות לדורותיה.
מעבר לכל אלו, הוא גם מעמיד במרכז הבמה את האתגר החינוכי של התמודדות עם תכני תפילה המעצבים את התודעה הדתית במישרין, ומציף את השאלה כיצד יש לגשת לעיון ולאמירת פרקי תפילה כאשר חלו שינויים מפליגים בין מועד כתיבתם ובין מועד אמירתם היום. זוהי כמובן בעיה רחבה יותר, אך בהקשר הנוכחי ברצוני להתמקד בפונדמנטליזם של קריאה פשטנית במקרא, לעומת האפשרויות הפרשניות שמכוחן ניתן לבחון את פרקי התפילה המתייחסים לגויים ולדתות אחרות.
צביעה פוליטית
אין מסוכן מהכללות, ואפשר לומר שחבורת הטוקבקיסטים אינה ייצוגית, אולם מידה כזו או אחרת של ייצוגיות ודאי יש כאן, וזו צריכה להדאיג את כל מי שעוסק בחינוך ואת כל מי שמעמד ישראל ביחס לאומות העולם וביחס לדתות העולם יקר לו. הנה הפרופיל המדאיג העולה מתגובות הגולשים:
שיח של שנאה, התלהמות והתקפות אישיות. זוהי, כידוע, בעיה רחבה יותר ברשתות החברתיות, אך הופעתה בחוגים דתיים מעוררת את השאלה מה מקומה של הדת בעיצוב השיח, בכבוד הבריות וביכולת להקשיב לזולת. כמחצית מן התגובות, ובכללן אלו שהיו בעלות תוכן, היו נגועות בנגע זה, עד כדי כך שחלק מן המגיבים בעצמם תהו מה פשר השנאה. אכן, ייתכן ששאלת היחס לאחר היא עצמה זרז המוציא לאור תהומות של שנאה.
פוליטיזציה של השיח. חלק לא מבוטל מן המתקפות צבע את הדיון בצבעי ימין ושמאל. הווה אומר: שאלת האחר הדתי, אפילו כשהיא מועלית בהקשרים של פרשנות מקראית או יחס לדתות בימינו, אינה מנותקת מעמדה פוליטית. עמדתי ביחס לדתות אחרות מתויגת באופן אוטומטי כעמדה שמאלנית, ובהמשך אנטישמית וכו'. זהות פוליטית משמשת מסגרת לזהות דתית, במקום שזו האחרונה תוכל לשמש בסיס לביקורת הראשונה.
תפיסה פשטנית של בחירה. כמחצית מן המגיבים נופפו בדגל בחירת ישראל כמענה לטענותיי. אחד, ואחד בלבד, מצא תימוכין בספר הכוזרי. היתר נזקקו ללשונות תפילה כמו "אתה בחרתנו" או ציטוטים מ"עלינו לשבח". בסביבה רעיונית זו לא מתקיים שום דיון על משמעות הבחירה, על שליחות ישראל, על הבדלים בין הוגים שונים באשר למשמעות בחירת ישראל, ועל ההגנות שהרעיון צריך מפני ביטויים שוביניסטיים בני זמננו. בחירה משמעה שאנו טובים יותר, אנו מעל אחרים, כל האחרים, ובזה תם הדיון.
תפיסה פשטנית של כתבי הקודש ומילות התפילה. בנוסף לתפילת "עלינו" היו עשרות ציטוטים של מזמור קט"ו בתהילים, המשמש בסיס לפזמונו של ישי ריבו. התקדים המקראי מעניק לגיטימיות אוטומטית ליישום השיר האקטואלי, המשקף הבחנה חדה בין ישראל לגויים ומציב אותה על קו התפר של אלוהי אמת ואלילים. אין מקום למחשבה ובחינה של משמעות האמירה המקראית בהקשר בן זמננו. זוהי בדיוק הגדרת הפונדמנטליזם, הנשען על אמירות קדומות ללא מערכת ביקורתית וללא מערכת פרשנית. היהדות לדורותיה הצמיחה תרבות פרשנית שהשכילה להתמודד עם שינויים סביבה, תוך שימור המעמד המקודש של המקורות הדתיים. המתח שבין מקרא לפרשנות אינו קיים אצל המגיבים, והם ניזונים, כאחרון האוונגליסטים, מן המסר המקראי הבלתי אמצעי.
היעדר הכרה והתמודדות עם המסורת הרעיונית וההלכתית המורכבת ביחס לדתות אחרות. טענתי הייתה פשוטה: ההלכה התקדמה והיא מחייבת סיוג ופרשנות של פסוקי מקרא, כולל אלו הנאמרים בליטורגיה. איש מבין המגיבים לא התמודד עם טענה זו לגופה, ונראה שרוב המגיבים גם לא הבינו אותה. חלקם הכירו בכך שאולי האיסלאם הוא לא עבודה זרה, אך הוא בכל זאת דת נחותה, ובכל מקרה מעמדנו עליון משלהם. אשר לידע תורני, פחות מאחוז אחד של המגיבים השכיל להביא לדיון התיחסויות תורניות כלשהן. מגיב אחד הכיר את שיטת הר"ן שלפיה האסלאם הוא עבודה זרה (זו לפחות תשובה לדבריי), ומגיב אחר הכיר את הגימטרייה האנטי־נוצרית של תפילת עלינו. זו תמצית הידע התורני מעצב התודעה של דור המגיבים.
כל אחת מן הבעיות הללו היא בעיה חינוכית־דתית המצריכה התמודדות בפני עצמה. דומני שלא אגזים כאשר אומר שהבעיות ארוגות זו בזו ועולות לכלל פרופיל רעיוני דתי־לאומי. לא אדון כאן בשורשיו או בדרכים אפשריות לריפויו, ואסתפק בניסיון להציע תמונת מצב מעוררת מחשבה.
עבודה זרה, לא מה שחשבתם
מכל הדברים שנאמרו על ידי המגיבים לשני טורי הדעה עולה אתגר שאין לזלזל בו, והוא אתגר הליטורגיה, הטקס הדתי. מי שמצוי ביחסי יהדות ונצרות יודע כמה מאמצים הושקעו להביא לשינויים ועידונים בליטורגיה הנוצרית ובאופן שבו היא מתארת את היהדות. המאמצים הצליחו, והקתולים, כמו האנגליקנים והלותרנים, שינו את הליטורגיה שלהם (אצל האורתודוקסים הנושא "בטיפול איטי", ובזרמים אוונגליסטיים הוא לא קיים באופן ממוסד). כאשר הייתה סטייה כלשהי ממה שהוסכם עליו, כמו באישור שנתן האפיפיור בנדיקטוס לאומרי המיסה בלטינית לחרוג מן הסיכומים החדשים, הדבר יצר משבר ביחסי יהודים וקתולים.
ומה נעשה מן הצד היהודי? מאומה. נניח שרפורמה ליטורגית היא עניין פרובלמטי בהקשר היהודי ממכלול סיבות, כולל היעדר סמכות, ועוד יותר בגלל חששות בקרב האורתודוקסיה ביחס לרפורמה כלשהי. ניחא. אך בכך לא תם המאמץ החינוכי. הדרך הקלאסית להתמודדות עוברת בהסברה, פרשנות, הבלטה ובמקרים מסוימים גם השמטה של ביטויים, על בסיס מגוון נוסחאות קיימות. כל אלו הם פועל יוצא של דיון שצריך להתקיים סביב האתגר החינוכי העולה מן הליטורגיה.
דא עקא, דיון זה פשוט אינו מתקיים. עלינו לתת את הדעת על הצורך בלימוד ובמציאת פרשנות ראויה לקטעי תפילה ופולחן שאינם עולים בקנה אחד עם עמדות רעיוניות והלכתיות ביחס לאחר הדתי. להלן אציע כמה דרכי התמודדות, שיתמקדו באותו פרק בתהילים שעמד במוקד הפולמוס. מבחינתי עצם העלאת השאלה היא העיקר, והתשובות לה משניות; יבחר הבוחר בעמדה זו או אחרת, כפי נטיית לבו ורוחו.
חלוקת המזמור לנושאים שונים. הקריאה של מזמור קט"ו כמזהה בין "הגויים" השואלים "איה אלוהיהם" ובין אלו שעצביהם כסף וזהב ו"עושיהם יהיו כמוהם" – היא קריאה אפשרית. זו גם העמדה שביסוד השיר של ריבו והתגובות לדבריי. אך תיתכן גם קריאה אחרת, החוסכת מאיתנו את כל ההתדיינות. למזמור שני מוקדים – הראשון הוא של גויים השואלים אודות אלוהינו, והשני הוא של עובדי פסילים. שתי הקבוצות אינן חופפות בהכרח. ממילא, הביקורת על עובדי האלילים אינה על כלל הגויים אלא על אלו מהם שעובדים כסף וזהב. בשיחה עם ראש ישיבה חסידי בולט היה ברור לו שכך יש לקרוא את המזמור. יש בין הגויים מי שעובדים את השם, ומי שעובד אלילים – בגנותו דיבר הכתוב.
פרשנות מרחיבה ומעדכנת למושג "אלילים". הרב יונתן זקס, בפירושו על הסידור, מרחיב את מושג האלילים מעבר להקשר המקראי המוגבל של אלילי כסף וזהב. וכך הוא כותב (בתרגומי):
פולחן אובייקטים או כוחות בלתי אישיים גורם לדה־הומניזציה של תרבות. בין אם מה שפולחים לו הוא צֶלֶם, שליט, גזע או אידיאולוגיה פוליטית, התוצאה הסופית היא הקרבת חיי אנוש על מזבח הערכים הגבוהים אך הבלתי מושלמים. עבודה זרה היא פולחן החלק במקום השלם, בחינה אחת של היקום במקום בורא הכול שהוא מעבר לכול.
זוהי הגדרה מזוקקת ומתומצתת של מהות עבודה זרה בימינו, והיא באה להחליף את התפיסה הפשטנית שלפיה עבודה זרה היא פולחן פסלים, או שדתות אחרות בנות זמננו הן עבודה זרה. המושג רחב יותר, וממילא חוצה גבולות. גם כאן, קו התפר בין עבודה זרה לפולחן אמת אינו חופף לקו התפר שבין יהודים לגויים. ביטויי האלילות בת זמננו יכולים להימצא גם במחנה ישראל.
פרשנות מיסטית־מטאפיזית. דרך אחרת לנטילת העוקץ האקטואלי והבעייתי היא על ידי סילוק האסוציאציות של כאן ועכשיו ביחס למושאי התפילה. אפשרות זו הועלתה על ידי רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) בפירושו "לחם שמים" על מסכת אבות (ד, יא). הוא מתאר שם את הנצרות והאיסלאם ככנסיות לשם שמיים, אמונות חדשות שיצאו מאיתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלוהית.
מעבר ללגיטימציה לנצרות ולאסלאם מעלה היעב"ץ טענה עקרונית. אם נמשיך ונציג את כל הגויים וכל האמונות באותו אור שלילי העולה מתוך מזמור קט"ו ומתוך תפילת עלינו, נמצא שבמשך אלפי שנות קיום היהדות היא לא פעלה מאומה בהשפעתה על הסביבה. זוהי בעצם תעודת עניות וכישלון ליהדות, שלא השכילה לפעול בעולם. החלופה היא להכיר בכך שפעלנו והצלחנו, וכך דתות אחרות כבר קוראות היום בשם אלוהי ישראל. זו, אגב, גם העמדה המאפיינת את יחסו של הרב קוק לדתות, כפי שהיא עולה מספרו "לנבוכי הדור".
כיצד אם כן מפרש ר' יעקב עמדין את הקטעים הליטורגיים המאתגרים? בסידורו "בית יעקב" הוא מתייחס לתפילת עלינו באומרו: "אנו מזכירים גנות הקליפות העומדות אחרי העשיה באמרנו שלא שם חלקנו כהם". כריעה בעלינו היא אפוא ביטול החיצונים. ברוח דומה הוא מפרש את "לא לנו": "אין ליתן פתחון פה לחיצונים לומר איה נא". עולה מפירושו שההתייחסות לאלילים היא לכוחות הרוחניים שמאחוריהם ולא לפסלים או לדתות ספציפיות. המאבק בין כוחות הטוב לרע הוא מאבק מתמיד, והכרה בנצחיותו מאפשרת לנו להתמקד במאבק הרוחני מבלי לזהות אותו עם אחר דתי ספציפי.
פרשנות אישית־חסידית. בדומה לאופן שבו פירושו של הרב זקס נפתח לכיוון זיהוי האלילות בקרבנו, כך פרשנות חסידית, על דרך הדרוש, מבצעת מהלך דומה. הטקסט נקרא כלפי פנים, כלפי האדם עצמו. כך מצאתי בהגדת "רשפי אש" לבית לכוביץ', קוברין וסלונים, את הפירוש הבא בשם רבי משה מקוברין: "עצביהם – מהיכן נובעת העצבות שלהם? מכך שסוברים שה'כסף וזהב מעשה ידי אדם', והם מרוויחים בהשתדלותם וחכמתם. ולכן 'פה להם ולא ידברו' – נסתם לבם מלדבר לפני הקב"ה. 'אזנים להם ולא ישמעו' קול ה' המדבר אל האדם". פירושים נוספים ברוח זו מובאים שם. הצד השווה שבהם: האלילים וסכנתם הם האדם עצמו והתייחסותו.
ארבע האסטרטגיות מתאימות אולי לארבע בחינות פרד"ס, ובעיקר הן מתאימות להגיונות דתיים שונים. יבחר הבוחר בכיוון הרעיוני המתאים לו. הצד השוה לכולן הוא האפשרות למצוא משמעות אקטואלית בטקסט מבלי שהמשמעות והזהות הדתית שלנו יבואו על חשבון אחרים.
יהא אשר יהא הפתרון לשאלה, עלינו לשאת אותה בקרבנו כשאלה בוערת. מאמץ פרשני זה צריך להתלוות למאמץ רעיוני וחינוכי לשמר את צביון היהדות מפני אותה תמונת עולם מהרסת ושלילית שתיארתי בחלק הראשון של המאמר. שאם לא כן, דברי המלאכים בקריעת ים סוף – הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – יוטחו שוב בפנינו, בצורה חדשה התואמת למציאותנו היום.
