משהו משמעותי התחולל בחודשים המעטים שחלפו מאז השיק השר יריב לוין את הרפורמה שלו. מדיון שכולו שקוע בענייני משפט, דמוקרטיה וערכים אזרחיים מופשטים, הוסט ובצדק הדיון למקום אחר, חשוב בהרבה. האירוע של הרפורמה המשפטית הפך מאירוע משפטי לאירוע חברתי שבמוקדו ניצב הדיון הסופר-חשוב אודות מבני הכוח שמגדירים את החברה הישראלית.
השינוי הזה התחולל בעיקר על רקע ההתנגדות לרפורמה המשפטית על שלל גילוייה השונים. מחאות ה'לשעברים', הטקט הסרבני של הטייסים, הפמפלטים של אנשי 8200, לצד הצטרפות אליטת ההון למחאה, איומי משיכת הכספים של חברות הזנק ישראליות, כשברקע דיבורי השוויון בנטל והדיבורים על מודלים חלופיים להסדרת מערכת היחסים בין השבטים המרכיבים את החברה הישראלית – כולם עשו את שלהם.
הם הפילו לרבים את האסימון כי לא על מעמדו של בית המשפט ועל מערכת היחסים בין שלוש הרשויות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) קם, עומד וגם ייפול 'האירוע', כי אם על שינוי מאזן הכוחות הפנים חברתי. מאות האלפים שהגיעו ל"קפלן של ירושלים" לא הגיעו לשם רק מטעמים של תמיכה פוליטית במחנה מסוים. גם לא רק מטעמים הנוגעים להגדרת זהותה השמרנית של המדינה ואפילו לא רק בגין עניינים הנוגעים לזהות היהודית של המדינה.
אין ספק שהרפורמה והמחאה נגדה ובעדה חשפו מערכות שונות של מתחים; פוליטית (קואליציה מול אופוזיציה); זהותית (ישראלים מול יהודים); ורעיונית (שמרנים מול ליברלים). ואולם, אירוע הרפורמה ובעיקר השלב השני שלהם פוסט המחאות של קפלן התל אביבית חשף גם את המתח החברתי בישראל בין המחוברים לבין שאינם כאלה.
תופעות הלוואי של ההתנגדות למחאה ביטאו מבחינת רבים בישראל את לפיתת היד הלוחצת של קבוצות האליטה הקוסמופוליטית והניאו ליברלית השבעות, העשירות, המקושרות והדומיננטיות בכל 'המרכזים' (התקשורתיים, כלכליים, פוליטיים ומשפטיים) על גרונה של החברה הישראלית. הן הבליטו לא פחות את ממדי חוסר השוויון, לא רק במובן הפוליטי הנוגע לעיקרון של כל קול שווה לכל קול בקלפי, אלא גם את ממדי חוסר השוויון החברתי הנוגעים לפער הכוחות בין המקושרים, המוסללים, המשפיעים והמחוברים לבין אלה שאינם כאלה ודרכם להצלחה, שגשוג, פרנסה וכבוד הרבה יותר ארוכה וקשה.
המאבק על הרפורמה המשפטית אינו מאבק על הדמוקרטיה. את העניין הזה הבינו כולם. הבינו בבאר-שבע, הבינו בשדרות, בקריות, בראשון-לציון ובירושלים. הבינו כל אלה שאינם חלק מהרשתות הסגורות שמנציחות את שליטתן. באקדמיה, בצבא, בשירות הציבורי, בבית המשפט, בתקשורת ועוד. אלה הם האנשים שיצאו להפגין. אלה בחלקם, מושתקי החברה אשר חשו בחודשים האחרונים את העלבון הצורב בגרונם.
משכך, בית המשפט העליון והרפורמה המשפטית הפכו לסמל בהיותם מיקרוקוסמוס וייצוג של אותה מציאות חברתית מבנית החוצה וחורצת לעומק את החברה הישראלית. מה שניתן להגדיר כ'מחאת הנגד' הירושלמית למחאה התל-אביבית מסמלת, אם כן, שלב חדש, ושלישי במספרו על ציר הזמן ההיסטורי, של מאבק חברתי- פוליטי על מבני הכוח בישראל.
הראשון היה התקוממות 'הפנתרים השחורים' בשנת 1971. השני, הוא מחאת מעמד הביניים של קיץ 2011. עתה, בשנת 2023, מגיע המופע השלישי בחסות הרפורמה המשפטית היוצא נגד מבני הכוח הסגורים בישראל. זו מעין 'אינתיפאדה' חברתית פנים -ישראלית, שסדר יומה אינה מכוון להחרבת הדמוקרטיה בישראל, אלא לשינוי מבני הכוח החברתיים של האליטות ו'המחוברים'.
לכך יש משמעות רבה, מאחר והקריאה שיצאה בשבוע שעבר בהפגנת מאות האלפים ב'קפלן הירושלמית' כוונה גם כלפי מפלגת השלטון, הליכוד, אשר במשך עשרות שנים פלרטטה בעצמה עם הניאו-ליברליזם ועם האליטות של השיטה הניאו-ליברלית וגרמה לציבורים גדולים להאמין, כולל בבסיסי האלקטורט הליכודי ותומכי נתניהו, כי הם יכולים להיות חלק מהשיטה, חלק מהעולם ההדוניסטי והכלכלי, ואף יש להם את הסיכוי להשתלב ב"ליגה של הגדולים".
מחאת הנגד של אליטת 'המחוברים' נגד הרפורמה המשפטית הוכיחה לאותם ציבורים כי דמיון לחוד ומציאות לחוד, וכי אין חדש תחת הסדר החברתי-פוליטי הישראלי. במידה מסוימת, ההיפך הוא הנכון מאחר והאליטות פרקו כל עול ואלה שמחוצה להן לא רק שאינן מסוגלים לבטא את קולם הפוליטי-דמוקרטי אלא שהם במידה מסוימת סחיטים וקורבנות של יחסי הכוח הא-סימטריים בחברה.
הרושם הוא כי ישנם גורמים במערכת הפוליטית אשר ערים לעניין הזה, ובעיקר לכך שאין המדובר רק בקרב על דמות בית המשפט, אלא קרב חברתי וכדי לתקן את המציאות הזו יידרש הרבה יותר ממהלך משפטי, אלא גם חינוכי, כלכלי וחברתי על מנת לייצר שוויון במשמעותו החברתית. כלומר, כזה שיעניק סיכוי גם לאלה שנמצאים מחוץ למעגלי 'המחוברים'. ביטוי לכך ניתן בנאומו של שר החינוך במעמד הענקת פרס ישראל במסגרת אירועי יום העצמאות, אשר עסק רבות בשאלת יצירת ההזדמנויות לתלמידי הפריפריה.
לכן העובדה כי 'הרפורמה המשפטית' היא אירוע חברתי ולא פוליטי הופכת בסיכומו של דבר את הדרך לתיקון וליצירת מסגרת הבנות כלל-ישראלית רחבה להרבה יותר ארוכה ומורכבת. מי שסבור כי העניין ייגמר באיזו פשרה טכנית בבית הנשיא על הועדה למינוי שופטים או על הרוב לפסקת ההתגברות, עשוי להתאכזב.
