בימים בהם נראה כי הקשר בין חילונים לחרדים רק הולך ונעשה קשה יותר, בתיאטרון הבימה, מרחק קצר מרחוב קפלן המפורסם, מוצג מחזה שכל כולו עוסק בנשים חרדיות. המחזה שנכתב על ידי נעמי רגן, סופרת ששחטה לא פעם את הפרות הקדושות ביותר לציבור החרדי, מתבסס על סיפור חיים אמיתי של אם ל-12 ילדים שברחה מביתה לאחר שסבלה מאלימות קשה מצד בעלה.
הסיפור הכואב מסלים אף יותר, כאשר האישה הזו, שבמחזה נקראת חנה (מגולמת על ידי מאיה מעוז), מנסה לקבל את אישור הנשים הקרובות אליה לבריחתה ונתקלת בחומה בצורה. חלק מהנשים נצמדות בכוח אל הוראות הגברים והרבנות, ומסרבות להקשיב לרגש ולהיגיון הבריא שאומר לפתוח פתח לסיפורה הכואב של חנה. כל אחת מהן בתורה מציגה את התיאוריה שלה לתפקיד האישה החרדית. במילים עדינות, מדובר במחשבות לא מאוד פמיניסטיות.
קשה לשער מה יחשבו הנשים החרדיות אם וכאשר יימצאו את עצמן לפתע בתיאטרון הבימה. סביר להניח שלפחות חלקן לא יהיו מרוצות במיוחד. מתחילת ההצגה ועד כמעט סופה, מרבית מהדמויות מוצגות כשטופות מוח, "יסמניות" שאומרות אמן אפילו אחר ערכים שאינן מאמינות בהן, כל עוד הם נאמרים בידי גברים. הן מסורות לסטיגמה על נשים חרדיות, "הכנועות והחלשות" ומאמינות בפה מלא שכל ייעודן הוא להיות "כלי קיבול של ילדים" ועוד אמירות כיוצא בזה. בעולם בו עדיין קשה להיכנס לנבכי החברה החרדית, ובמיוחד זו של מאה שערים, קשה לקבוע האם מדובר בסטראוטיפ רדוד או באמת בלתי נתפסת.
מלבד הקושי להבין את הנשים המוצגות במחזה, יש המתנה ארוכה עד להצגת סיפור הרקע, ובעצם עד הרגע שבו הקהל מבין "מה כבר קרה". מלבד כמה רגעים דרמטיים במיוחד, העלילה נשארת די סטטית למשך כל זמן ההצגה וזה אתגר לא פשוט עבור הקהל, להישאר צמוד לרגש המתבטא על הבמה כל זמן שהוא נשאר כמעט אותו דבר.
אך הכול נסלח כאשר יורדים לשורש דעתו של "מניין נשים". בסופו של דבר, הוא עושה את העבודה ונוגע בדיוק בנקודות הנכונות כדי להישאר בראש עוד הרבה זמן, גם אחרי שאורות הבמה כבים. אם זה הרצון העז לעטוף את הדמות הראשית בחיבוק חם, לנער את שאר הנשים עד שיתפכחו או לקחת את העולם החרדי ה"עלום ומסתורי" ולהניח אותו בלב תל אביב, איפה שחייבים להסתכל לו בעיניים.
כמובן, בסיוע הקאסט, שכיאה לשם המחזה, הוא כל כולו מורכב מנשים המרטיטות את הבמה במשחקן המעולה. החל מליא קניג, שאי אפשר לעמוד בפני היופי הדרמטי שלה, דרך מאיה מעוז השחקנית הראשית, אביב ונטורה, רותם מטטוב, ושירן הוברמן ועמית פרטוק שעושות הפוגה קומית נהדרת ומקלה.
במאית ההצגה, לילך סגל, מספרת שנעשה ניסיון כביר לגשת לסיפור הזה ולכל מה שעוטף אותו, ללא שמץ שיפוטיות: "עשינו תחקיר מעמיק עם נשים חרדיות וגם סיור בבני ברק, כדי לרדת ולהבין לעומק בלי לשפוט. חייבים להיות נאמנים כדי לספר סיפור באופן אמיתי. אחד הדברים שהיו עבורי הכי חזקים, במסע הזה, הוא המשטור הנשי. לגדול בסביבה שבה באמת הנשים מגינות על הערכים שלהן, ועוברות לאט לאט התפכחות. זה מה שהופך את המלחמה הזו לכל כך קשה".
קשה לי לשער מה נשים חרדיות היו חושבות, לו היו רואות את המחזה הזה", היא מודה, "קיוויתי שיהיו פה חלקים מהמגזר החרדי וייווצר שיח. אבל אני מניחה שאם כן היו באות, היה להן קשה לראות את זה. זו מראה לא פשוטה".
מי שמתרכז מספיק מבין שהמחזה נועד להציג לנו משהו שהוא מעבר לסטיגמות על נשים חרדיות "כנועות וחלשות". הוא מעמיד בפני הקהל את המצב הסובך הזה, בו הדת נעה בין כוח למכשול, בין סל מלא בערכים ואמונות לסורגים קודרים של בית סוהר. נעמי רגן מסתתת את הסבל הנשי לאט ובייסורים, ולבסוף מגישה אותו היישר בפנים. המטרה היא כמובן לפקוח את עיני הקהל האדיש אל אותן נשים שסיפורן מושתק מדי יום, והן יכולות להיות מכל מגזר או מיקום.
"זו המשימה שלנו לפקוח עין. אולי זו המורה של הילד בבית הספר, אולי הקופאית בסופר. כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. בימים בהם המדינה סירבה לחתום על האמנה הבינלאומית למאבק באלימות נגד נשים, אנחנו באות ומספרות את הסיפור הזה", הכריזה מאיה מעוז מעל הבמה, וזכתה לצעקות "בושה" כהסכמה ומחיאות כפיים נלהבות.
"מה אני אגיד? אנחנו אומרת ומספרות את הסיפור הזה במטרה שאולי מישהו ישים לב לאישה אחת שזקוקה לעזרה", היא מוסיפה במהלך הרמת הכוסית שלאחר הפרמיירה, "זו לא נחלה של אף מגזר. זה יכול לקרות לפרופסורים באוניברסיטה, בפריפריה או ברמת אביב ג. במקרה פה זה סיפור של החברה החרדית אבל זה קורה בכל מקום. תפקחו עין".
