ביום חמישי האחרון, לפני "הפגנת המיליון", אני וחברתי תמר יפת חשבנו על רעיונות לשלט מגניב להפגנה, שייתן מענה למייצג השפחות שנערך שבוע אחר שבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. העלינו מספר רעיונות עד שבדרך להפגנה עלה משפט אחד: "אנחנו בנות של מלך, שפחה אחותכן". לרגע לא דמיינו שלמשפט הזה יהיה הד חזק כל כך, אבל נראה שהוא פגע בול בבטן הרכה של כולנו.
מימין קיבלנו חיבוק ענק, תמיכה אדירה והרבה תודה על הקול שביטאנו עבור רבים. מנגד, ודווקא מהפמיניסטים הגדולים ביותר, היו אינסוף תגובות שניסו להבהיר לנו כמה אנחנו לא מבינות איזה שפחות אנחנו, נשים קטנות וחלשות, או כפי שכתב דוקטור למשפטים יובל קרניאל: "שפחות מבחירה", "מכונות הולדה של 10 ילדים", ואף הגדיל לטעון שחיינו הם "דיכוי והתעללות שבושה שאנו משלימים איתה".
הדחף החזק שלי לענות ל"שפחות" נבע בדיוק בגלל תגובות כאלו. בתגובות רבות נטען כי לא התכוונו להציג אותנו – הנשים הדתיות, כשפחות, ושאנחנו בסך הכל צריכים להבין שהן באמת מפחדות. אך השיח שהתעורר בעקבות השלט שם על השולחן את מה שהרגשנו כולנו – אכן, הפחד שלהן מהעתיד השחור לגמרי אמיתי, וזה בדיוק מה שכל כך כואב.
זהו פחד שנובע מבורות עצובה בנוגע לכל מה ששייך ליהדות הקדושה, שכל כולה אור אחד גדול. פחד שנובע מניתוק ומחוסר היכרות, שגורם להם להאמין באמונה שקיום המצוות יכול להגיע רק מתוך כפייה. שלא הגיוני שאישה תמנע מעצמה לשיר בפני גברים או תלבש כיסוי ראש מתוך בחירה חופשית. גבולות ההכלה מצומצמים באופן כזה בו אישה תהיה באמת חופשיה רק אם תנהג על פי ערכיהם.
בין כל ההכפשות והוויכוחים זכינו לנהל גם שיח עמוק ואמיתי עם לי הופמן, אחת ממובילות מחאת השפחות. בסוף יום ראיונות ארוך מצאנו את עצמנו יושבות במשך שלוש שעות, מקשיבות ומסבירות, בוכות אחת את כאבה של האחרת ומכילות. כמובן שלא יצאנו עם הרבה הסכמות, אבל הלב לגמרי נפתח. לשיחה הזאת הצטרף פוסט שנגע בי במיוחד, של אישה שיצאה מבית חרדי וסיפרה על הפגיעות הרבות שחוותה שם ועל החשש הגדול שלה מהעתיד כאן במדינה.
אנצל את הבמה שניתנה לי כדי להגיב לה ובאופן כללי לכל אישה שנושאת חשש בלב שלה. ביום שמישהו רק ינסה לפגוע באחת מזכויותינו, אני אהיה הראשונה לצאת להפגין יחד איתכן. אין לנו שום כוונה לכפות עליכן את הערכים שלנו, אנחנו רק מבקשות איזון ואת החופש האמיתי לחיות את חיינו על פי אמונתנו, בדיוק כמו שאתן רוצות.
בסיס קיומנו כאן ביחד, במדינה מורכבת שכזאת, הוא לא בהכרח הסכמה. לפעמים הפערים בינינו גדולים כל כך שאפילו הפשרה היא בלתי אפשרית. העוצמה הכי גדולה שלנו תגיע מתוך ההבנה העמוקה שגם אני וגם השפחות פועלות כדי שיהיה פה קצת יותר טוב, מתוך אמון אחת בשנייה, ומתוך שיח בלתי פוסק שמנסה קצת להבין ולא רק לשכנע.
