יהונתן גפן כתב לילדים כמו שכתב למבוגרים

ובכן, הוציאו דפים ורִשמו מתכון: "מחבר שלוש מילים/ מחמם על אש קטנה/ ורץ מהר להביא/ בצל מהשכנה/ מוסיף שני חרוזים/ קצת פלפל, קצת מלח/ מערבב שלושה כבשים/ וזורק קובייה של קרח". המשורר והסופר יהונתן גפן הגה וחילק בנדיבות את המתכון לכתיבת שירים. בשבוע שעבר הוא הפתיע ונעלם מפה באחת, וקול הנפילה מעולם לא נשמע בגלל החול הרך.

היצירה השירית של יהונתן גפן מתפרשת הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים. מלבד "הנסיך הקטן מפלוגה ב'", "מקום לדאגה", או "יהיה טוב" שכתב לדויד ברוזה, הוא כתב לאחרים להיטים רבים שאפילו לא ידעו שהם כאלה. האם ידעתם למשל שאת "אין מדינה לאהבה" של צביקה פיק כתב גפן? וגם את "ערב של יום בהיר" לאפרים שמיר? או את "בלדה לנאיבית" ליעל לוי?

אבל את חותמו בנצח הספרותי הישראלי השאיר גפן עם היצירה הבשלה והשלמה, "הכבש השישה עשר", שיחד עם הלחנים של יוני רכטר ודויד ברוזה, והביצועים של יהודית רביץ וגידי גוב, קרה לה מה שקורה כשמתיכים יהלומים וזהב: היא הפכה לאבן יקרה. אלה שירי ילדים שכתובים בישירות ולעיתים באירוניה, נטולי מליצה וקישוט אבל מלאים דמיון ופנטזיה – "האיש הירוק והאיש הכחול" – וגם מאוד ישראליים. יש בהם שדות וגן ילדים ומפעל שוקולד ברמת־גן; יום־יום ישראלי. אלא שהגיבור בשירי הילדים של גפן איננו לוח חלק שהשיר כורע ומתכופף כדי להביט בעיניו, מתחנף אליו בפזמון חוזר קליט; הוא סובייקט, והמבט שלו על הדברים הופך אותם למה שהם.

שיריו של גפן לילדים הם מתוחכמים, מצחיקים, ישירים: "אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח… אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית". הם לא מטשטשים רגשות פחות נעימים שאין בהם שום דבר ילדותי, כמו שיקוף של עצמנו מול הזולת כדי להבין משהו על עצמנו. "וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן". הם מפגישים את הילד והילדה גם עם אכזבות, שבוודאי פוקדות אותם. כן, גם כשאתה מבוגר זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, ולריב עם חבר טוב כמו גיורא גורם לתחושת בדידות בכל גיל.

אבל ל"כבש הששה עשר" המפורסם קדמו כמה יצירות לילדים שנימתן מכונסת ומלנכולית בהרבה, והן פורצות דרך בתכנים שהן מציעות לילדים ובשפה הבלתי אמצעית. הן רואות בילד מבוגר קטן, שכל האישיות שלו והמערכת הרגשית כמוסה בו, אולי פחות משוכללת באופן הביטוי אבל פעילה, ועליה יש לשיר, לא על גדי קטן שבא למעיין.

תפילה מתחת לשמיכה

בשנת 1969, כשיהונתן גפן כתב את "שירים שענת אוהבת" לאחותו בת הארבע, הוא היה חייל בן 21, קצין קרבי, שאימו האהובה זה עתה מתה מנטילת מנת יתר של תרופה, מותירה אותו עם שלוש אחיות שהקטנה שבהן עדיין פעוטה. את הספר הזה, וגם את "הכוכבים הם הילדים של הירח", איירה אחותו נורית גפן־בצר, שהתאבדה בשנת 1977. העצב אין לו סוף במשפחת גפן, ויהונתן נחוש לכתוב לאותו הקטנה, ובהמשך לילדיו שירה ואביב, שירים שייתנו נחמה ויהיו חברי אמת. שירים שאפשר לדבר איתם בלי פאתוס ותחושת חובה.

בשנים הללו, הקלאסיקות של ספרות הילדים היו כאלה שנכתבו עוד בידי דור הנפילים: לאה גולדברג, ע' הלל. לוין קיפניס; רובן ממשיכות לכבוש את המצעדים גם היום. יצירות כמו "בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין ו"איה פלוטו", הגישו לילדים יקום של משק בית, אורח חיים חקלאי ומוגן. הגיבורים הם בעלי החיים – כלב, פרפר, פרה. זו ספרות שנכתבה כמעט בהזמנה עבור ילדים עבריים שלהוריהם הייתה מסורת תרבותית בשפות זרות. והייתה לה משימה: להאהיב עליהם את חיי ההגשמה, לקרב אותם לבעלי החיים ולאדמת הארץ.

מרים ילן־שטקליס. זוכת פרס ישראל לספרות ילדים, הייתה הראשונה בתחומה שהניחה את הילד כסובייקט בלב היצירה שלה, היא לא חינכה אותו או חיברה עבורו משלים, וגם לא הכירה לו את החיות כחבריו החדשים, אלא תיארה מה מרגישים ילדים וכתבה על עצבות ("לבדיתי , לבדיתי ובכיתי") ואכזבה ("ומי לא בא? מיכאל"). ילן־שטקליס המתכנסת והרגשנית הייתה שונה ובולטת בנוף ספרי הילדים המתרחשים בשבילי המושב והקיבוץ. גפן, יליד נהלל, יכתוב גם הוא לילדים אורבניים, על מה שקורה להם ועל האנשים שהם אוהבים ותלויים בהם.

פרק נוסף בספרות הילדים הישראלית המוקדמת הוקדש למה שפרופ' יעל דר כינתה "חיול הילדים". זו ספרות שנועדה לגיל מעט בוגר יותר, והיא גייסה את הילדים להגנה על היישוב כאילו היו חיילים. בספרים הללו כמעט אין הורים: ילדי חבורת חסמבה של יגאל מוסינזון מנצחים את הבריטים, וחבורת "שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר־טשרנוביץ מגלה מרגל נאצי. הם פועלים בגבורה ובאומץ לב, מחויבים לציונות ומוכנים להסתכן למען המולדת, והם מוצלחים בכך יותר מהוריהם הגלותיים, שלא למדו להיות חיילים ולכן נפקדים מהעלילה.

השירים שיהונתן כותב לענת נשמעים אחרת. בשנות השבעים, בצל המשבר הביטחוני והמנהיגותי, חילופי הדורות ואובדן הסמכות, נכתבו יותר ויותר שירים שבהם הילדים מערערים על מעמדם של המבוגרים. הם רואים את חולשותיהם ומבקרים את הדרישה לציית. שלומית כהן־אסיף ויהודה אטלס מתחילים לכתוב על ילדים שובבים במפגיע, שאינם מקבלים מרות. ויהונתן גפן כותב על ילדים עצובים. העולם שבו שיריו מתקיימים הוא ריאליסטי, יש בו מוות ובדידות ושכול, אבל הילדים אינם נדרשים להפגין גבורה ואיפוק ולעמוד בציפיות. להפך, השירים נכתבים מתוכם החוצה. המשורר אינו מורה להם לְמה עליהם לשים לב – לבית, לגינה, לבעלי החיים. הם נכתבים כאילו המשורר חדר אל מתחת עורם וכותב משם:

"תעשה שלסוסה יעל לא יהיו דמעות/ תעשה שדודה רות תקנה לי את כל מה שיש לנמרוד/ תעשה שאני אדע בעל פה את כל השעות/ תעשה שלגל יהיו סרטים בשערות/ תעשה שנורית תצייר בערב/ תעשה שמשה יבוא תיכף/ תעשה שלנמרוד יהיו שרירים/ תעשה שליונתן יהיו שירים… ושהלילה לא יהיה כל כך רטוב ולח/ תעשה שלא יהיה לי עצוב כל כך….".

זוהי ענת הילדה הקטנה, שמדברת עם א־לוהים לפני השינה. ולמרות החילוניות הידועה והמופגנת של משפחת דיין־גפן לדורותיה, הילדים בשיריו של יהונתן מוצאים בא־לוהים דמות שאפשר לפנות אליה באופן אינטימי וקרוב. כמו בשיר הקאנוני "הייתי הילד הכי קטן בכיתה": "בלילה הייתי בוכה לי בתוך השמיכות/ אלוהים תעשה שלא יסתירו לי ואוכל לראות/ אני חושב שמישהו למעלה שמע את הדברים/ כי עכשיו אני כבר בן שבע וגם מטר ועשרים".

לילד מותר מה שלמבוגר אולי כבר לא; מותר לו להאמין. ולצד זאת, השירה של גפן לא מסתירה מהילדים אפשרויות פחות משמחות של קיום, כמו זו של סבא אברם: "אברם הזקן גר לבדו בקצה הר הכרמל/ הוא גר לבדו, לבדו, לבדו/ ואין איש בבקתה הקטנה מלבדו/… ופעם ירד בנהלל גשם חלש מאוד/ ואימא אמרה שאולי הגשם הזה הוא דמעות/ של סבא אברם הזקן".

לא רק סבא אברם, גם הדוד אפרים מקבל שיר: "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, ראינו המון חנויות של נעליים". אבל הרושם שנחקק בראשו של הילד מנהלל שנסע לבקר בעיר הגדולה, הוא ההומלס שראה שם לראשונה: "רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מראש". ילדים רואים מה נעשה סביבם ומבינים גם היעדר וחוסר. והרי השירים האלה מוקדשים לענת אחותו האהובה, שידעה כאב ואובדן: "לענת יש שערות שחורות שחורות כמו לאימא/ ויש לה עיניים חומות מאירות/ וצחוק שמתגלגל בהמון חצרות/ לענת לפעמים יש על לחי דמעות, כמו לאימא…. אבל לכל הילדים יש אימהות ורק לענת אין אימא".

כמיהה למשפחתיות בריאה

את "הכוכבים הם הילדים של הירח" כתב גפן כשהוא כבר אב לבתו הבכורה, שירה. ואת "איך שיר נולד" ב־1978, כשהוא אב לשניים. משורר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי אמר בצדק ש"שיר טוב לילדים הוא גם שיר טוב למבוגרים". שירי הילדים של גפן מעולם לא נועדו לילדים בלבד. אפשר לזהות בהם כמיהה גדולה למשפחתיות בריאה ולדמויות הוריות מגוננות, בעיקר אבהיות (גפן סיפר בגילוי לב על ניכור קבוע בינו ובין אביו). הירח הוא אבא חזק, שדואג ומחלק עצות טובות למיליון כוכביו־ילדיו. ובשיר האהוב ששר מיקי גבריאלוב, "אבא סיפור", הבן מבקש מאביו: "אבא, סיפור, אני לא יכול לישון/ ירח מסתכל לי בחלון/ עוד מעט אני אהיה גדול יותר מדי/ אבא, עוד סיפור אחד ודי".

הטשטוש בין הבגרות לילדות נמצא שם כל הזמן. הילדים בשיריו של יהונתן גפן בוחנים את העולם בעיניים מבינות, מתוך בגרות נפשית. הם מכירים את הבדידות, רגישים וערים לכל צרימה כמו חורים בגרביים או רעם חזק שלא נעים לשמוע, בעיקר אם אתה לבד. וההורים שלהם נעדרים לעיתים, כי הם פשוט אינם או שהם מגלים חוסר רצון להתבגר.

מהמקום הזה כתב גפן לבתו שלא תמהר לגדול, כי בבגרות מתנפץ התום ומתבלבלים לעיתים הגבולות בין המבוגר והתינוקת: "חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך". האם התינוקת תרפא את האב מפחדיו? האם זה לא תפקיד גדול מדי עבורה? אבל אביה מבטיח גם לשמור עליה: "תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך, אני אהיה גדול גם בשבילך". ובניגוד לשירי הערש ששרו לו מן הסתם בילדותו בעמק, מניפסטים שייעדו את הילדים למשימות לאומיות, כמו "אין חריש עמוק בלי נשק, נומה בן", האב הכותב "שיר לשירה" מבטיח לה: "עולם חדש וטוב אני אתן לך".

לצד הפרק הנוגה בכתיבתו, יהונתן גפן העניק לילדי ישראל ספרות ילדים על חתולים וילדי כרובית ודרקונים לא נכונים, שקורצת להם מעל ראשי המבוגרים. ספרות שטותניקית ונבונה שהייתה לקלאסיקה עוד בחייו. במובן הזה, השיר שנולד אף פעם לא ימות