רכבת ישראל היא אחד מכלי התחבורה היותר מושמצים בארץ, לרוב בצדק. האיחורים וההברזות, השירות והתקלות. בנוסף, נראה כי לממציא כלי הרכב השקטים נותרה עוד עבודה בתחום הרכבות, כי "שקטה" זו כנראה ההגדרה האחרונה שהיא יכולה לשאת. כל אלה ועוד נמנים עם חסרונותיה של הרכבת. ובכל זאת, במסלול הארוך ביותר של הרכבת, מבירת הנגב עד נהריה, נרשם יתרון משמעותי השמור לרכבות עבור חובבי שתיית מים, נשים בהיריון או אנשי השלפוחית הרגיזה: השירותים.
האם יהיה זה יומרני להציע לאוטובוסים הבין־עירוניים בכל הארץ להוסיף תא שירותים? האם זה בכלל לגיטימי שפרט לשני יעדים בכל הארץ (קריית־שמונה ואילת), אין שום אוטובוס שעוצר במהלך הדרך? לא חלילה כדי להפריע לכם, הנוסעים הממהרים, אלא רק כדי להרים את הכפפה ולהביא למודעות הציבור את אלו שזקוקים לשירותים לפחות פעם בשעה.
אז מה אפשר לעשות בשלוש שעות נסיעה ברכבת, חוץ מלחצות את הארץ לכל אורכה? לעבוד במחשב הנייד ולהשתמש בשקעים הפזורים ליד כל המושבים, אם אתם מבני המזל שזכו לשבת ליד מקום שאפשר להניח בו את הלפטופ (לא מומלץ לבנות על זה). אפשר לקרוא ספר, כמו פעם. לעבור על הסטוריז, הסטטוסים, הטיקטוק ולחזור ולעבור שוב. לקום לשירותים ולחזור. להאזין לשיחת חיילים במסדרון על תנאי השירות, המשכורות שלהם ועוד כל מיני ראשי תיבות שאתם לא מבינים. לחפש בגוגל את ראשי התיבות הללו ולא להבין עוד יותר. לצפות בילד ואמו שחווים יחד את הנסיעה ומתרגשים מהנוף. לשמוע פודקאסט. לשמוע סדרת הסכתים. לחקור את סוגי האנשים, שמתחלפים כולם בתחנות תל־אביב. ליהנות מהים הנשקף באזור חיפה. לספור מושבים. ולבסוף – לקבל את מדליית הנוסע המתמיד. כך לפחות קיוויתי.
על יעילות המסלול אין הרבה ביקורת. הקו הזה, שעושה את אותה הדרך מסביב לשעון בכל יום, מסייע למשל לסטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון שגרים בצפון או לסתם אזרחים שמעוניינים לעבור בין שני היעדים המרוחקים בלי להחליף רכבות בכלל. למסלול יש תחנות בעשר ערים נוספות בארץ, וזה לא הרבה, בפרט שרוב הערים הללו ממילא שוכנות על מסילות הרכבת. אם תתפסו תנומה קלה לאורך הדרך, או אם סתם לא תעקבו אחרי הכרוז המקריא את התחנות, אל תתפלאו אם בסוף תפלטו את המשפט "אשכרה הגענו לנהריה". הצד השני של הארץ מעולם לא היה קרוב יותר. עם הגעתכם ליעד תמצאו את עצמכם בלב העיר. הקניון, תחנת המשטרה, הברים, התחנה המרכזית, בתי מלון ועוד עסקים שונים שוכנים בסמוך לתחנת הרכבת.
אגב, אם כבר אתם רוצים לנסוע צפונה, אני רק מאחל לכם שזה לא יהיה ביום של מרוץ. זה כבר כמה שנים שנהיה לגיטימי שפעם בכמה חודשים עיר שלמה לובשת דרייפיט ועולה על קו המסלול. עם הריצה עצמה אין שום בעיה, לבריאות, כמו שאומרים. הבעיה היא עם התחבורה. בתחנות הרכבת תמצאו את עצמכם מתהלכים בין עשרות גברים בביגוד מינימלי, ובחולצות שמשום מה תמיד נבחרות בצבע הזרחני והמזעזע ביותר – בבחינת "אמור לי כמה שנים מתקיים המרוץ שלך ואומר לך כמה מזוויע צבע החולצות שלו". נוסף על זה – הריח. לא, ברצינות. עד שימציאו קרונות מדיפי ריח, או שיוסיפו גם תאי מקלחות בתוך הרכבת, נוציא מכאן קריאה מרוכזת עבור מארגני המרוצים באשר הם: אנא מכם, ארגנו שאטלים נפרדים עבור באי המרוץ. למען כולנו.
