סוגיית גיוס בני הישיבות, שימיה כימי המדינה, שוב מסעירה את הרוחות. הפעם על הפרק עוד גרסה של חוק הגיוס, אחרי שקודמותיה נפסלו בבג"ץ. למען הסר ספק: שלא ככמה מקודמותיה, הגרסה הנוכחית לא באמת נועדה לגייס יותר חרדים מבעבר, קל וחומר שלא לממש את הרעיון התמים המכונה "שוויון בנטל". היא נועדה ליצור מסך עשן משפטי מעורפל כדי לפתות את שופטי בג"ץ להאמין שהמדינה אכן מתקדמת לקראת יעד השוויון. לכן נקבעו יעדי גיוס שקרובים מאוד למספר המתגייסים הנוכחי, ואף כוללים בתוכם את מי שלמדו בחינוך חרדי גם אם בינתיים כבר נעשו חילונים. החוק גם מאפשר לשר הביטחון לשנות את יעדי הגיוס אם התרשם שאינם ריאליים. אכן, מעצבי החוק ראויים לפרס ישראבלוף.
התסבוכת המשפטית והפוליטית רק מוכיחה מה שאמרו רבים כבר מזמן: למרבה הצער, אין אפשרות ריאלית לגייס בחוק את הצעירים החרדים, אפילו לא את מי שתורתם באמת אינה אומנותם, בלי ליצור קרע מוחלט, כולל אלימות ואולי אף שימוש בנשק, בין החרדים לשאר האוכלוסייה. יתר על כן: העיתונאי אבישי בן־חיים צודק גם בביקורתו החריפה על הסדרי השירות הנהוגים כיום. יותר משהם משרתים את צה"ל ואת המדינה, הם משרתים שוב את האוכלוסייה החרדית עצמה, במיוחד בפרויקט שח"ר שבו משרתים רוב החרדים המתגייסים. תמורת שירות מקוצר ובתנאים נוחים הם מקבלים משכורות טובות בהרבה מכלל המשרתים, וגם הכשרה מקצועית שתיטיב את דרכם לאזרחות.
במצב הנוכחי נראה אפוא שטוב יותר לחרוק שיניים ולפטור במפורש ובגלוי את כל החרדים המעוניינים בכך משירות צבאי, כשהכוונה היא לאלה שאכן מקיימים אורח חיים חרדי, ולא מי שהסתפקו בגן ילדים חרדי. הפטור הזה ישחרר אותם להגיע מהר יחסית לעבודה בשוק האזרחי, ולפחות כך לא ייפלו גם לנטל כלכלי על המדינה. יתר על כן: מגמות ההשתלבות בחברה הישראלית, הרווחות כיום בקרב הצעירים החרדים, נבלמות במידה רבה בידי שליטת הישיבות במנגנון הגיוס. ברגע שהצעירים האלה לא יהיו נתונים לשליטת הממסד, ההשתלבות עתידה לגדול. סביר מאוד שבדור הבא, אם לא קודם לכן, היא תבוא לידי ביטוי גם באחוזי גיוס גבוהים.
הבעיה הגדולה המעיבה על הפתרון הזה היא כמובן זעמם הצפוי של המשרתים החילונים ובני הציונות הדתית. הזעם גדול ממילא, ופטור רשמי לחרדים יגדיל אותו עד כדי סיכון של עצם המודל הקיים של צבא העם והחלפתו בצבא מתנדבים מקצועי. חוצפתם של כמה מהחרדים, כמו ח"כ ישראל אייכלר, גדולה עד כדי כך שאין להם כל בעיה לקרוא לביטול צבא העם, רק כדי לחסוך מעצמם את הביקורת על ההשתמטותם החרדית מהשירות. אבל מי שעיניו בראשו יודע עד כמה המודל הזה מסוכן: הצבא האמריקני, שעבר בעקבות מלחמת וייטנאם ממודל גיוס חובה למודל של צבא מקצועי, שילם מחיר יקר בכך שמשרתים בו מי שנאלצים לעשות זאת מטעמים כלכליים, והם לא בהכרח ממיטב בניה של האומה האמריקנית. מצבה הביטחוני של ישראל אינו מאפשר ניסויים חברתיים כאלה.
אין מנוס אפוא מלספק לאוכלוסיות המשרתות, שימשיכו לשרת בגיוס חובה, מספיק תמריצים והטבות שיחלישו את הכעס על הפער בינם ובין הלא משרתים. זה צריך לכלול את כל מה שמעניין אנשים צעירים בישראל, ובעיקר הטבות במימון לימודים אקדמיים וסיוע ברכישת דירה, עם אבחנה פנימית בין המשרתים עצמם: יותר הטבות ללוחמים הקרביים ומי שהצבא יגדיר כתפקידים מועדפים, פחות הטבות לשאר המשרתים. ראוי שההטבות האלה יעוגנו בחוק, כדי להקשות על שופטי בג"ץ להתנגד להן. מערכת המשפט תצטרך להשלים עם אי שוויון כפול והדדי, ועל כן מוצדק: אי שוויון בהטבות בעקבות אי שוויון בגיוס. זה יחייב כמובן גם יצירת מסלול של שירות אזרחי לכלל הצעירים הערבים: אי אפשר לפגוע בזכותם לשוויון בהטבות אם לא תוצע להם אופציית השוויון בשירות. גם כאן ראוי לקבוע אבחנה פנימית: יותר הטבות לערבים שישרתו בקרב האוכלוסיה הכללית, ופחות הטבות למתעקשים לשרת רק בתוך קהילתם.
אגב כך ראוי לדחות בקול גדול את הטענה החרדית, שאליה הצטרף השבוע גם ח"כ בצלאל סמוטריץ', כאילו "אדם שלומד תורה משרת לא פחות מחייל צה"ל". לימוד התורה תורם בלי ספק לשמירת זהותו הרוחנית והתרבותית של עם ישראל, אם כי גם בעניין הזה כדאי לזכור שרבים מהרשומים בישיבות אינם באמת אנשי התורה המובהקים שיכולים לטעון לכתר הנ"ל. יתרה מזו, בניגוד לתרומתם התרבותית אין ללומדי התורה תרומה ניכרת לקיומו הפיזי של עם ישראל. אילו תרומה כזו הייתה קיימת, אפשר היה לפזר את צה"ל ולהפוך את כל חייליו ללומדי תורה. משום מה לא שמענו את סמוטריץ', ולמען האמת גם לא את אייכלר, מעלים רעיון כזה.
