נתחיל מהסוף: המחלוקת על מספרי המשתתפים כנראה לעולם לא תוכרע, אבל "הפגנת המיליון" בעד הרפורמה המשפטית הייתה אירוע מרחיב לב. אחרי שבמשך חודשים ארוכים מחנה המתנגדים הוביל את השיח ברחוב ובתקשורת, היה תענוג ללכת בתוך ההמונים, ודי מהר להפסיק ללכת כי צפוף נורא, ולראות מסביבנו כל כך הרבה דגלי ישראל ושלטים ואנשים עם אור בעיניים, והכול באווירה חיובית ובלי פרובוקציות.
אבל עוד לפני ההפגנה, ובטח לפני הפגנות תמיכה דומות שאולי עוד יתארגנו, צריך להשיב על שאלה חשובה, שיותר מאדם אחד שאל אותי: מה בעצם המטרה של ההפגנה?
אני לא מתכוון לאלה שמלגלגים על העובדה ש"הקואליציה מפגינה בעד עצמה". באופן כללי, כמה דוברים משמאל התאמצו מאוד להקטין את ההפגנה, החל בהערכות נמוכות באופן מגוחך על גודלה, דרך הפצת הידיעה שאנשי ימין כביכול יצרו מיצג דריכה על תמונות של שופטים (שזה כמובן שונה בתכלית משריפת תמונות של נתניהו בהפגנה על איילון), וכלה בתמיהה על תכליתה של ההפגנה.
אבל היו אחרים – מימין ומשמאל – שהתעניינו: אני הרי בעד פשרה, אני לא חושב שנכון ללכת על הרפורמה בשלמותה כשרבים כל כך במדינה מתנגדים לה, וכבר ראינו שזה בלאו הכי חסר סיכוי. הכוחות שהמתנגדים הטילו למערכה כבדים מדי, המחיר שרפורמה כזו תגבה כבד מכדי שממשלה כלשהי תסכים לשלם אותו. אז למה ללכת לעצרת שקוראת להמשיך בחקיקה, ולא למשל לעצרת שקוראת לפשרה?
מאבקים בין כוחות
בשנת תרנ"ז פרסם אשר צבי גינצברג, המוכר יותר בכינוי "אחד העם" את המאמר "כהן ונביא", שנפתח כך:
"המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון – כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את 'פשרתם', כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה".
בהמשך המאמר מסביר אחד העם שהעיקרון הפיזיקלי הזה פועל גם בחברה האנושית – ישנם כוחות שונים, כל אחד דוחף לצד אחר, ובסופו של דבר נוצרת פשרה, תנועה מאוזנת. ובהתאם לדימוי שלו, כפי שאם אנחנו רואים זרם חזק צפונה ואנחנו רוצים להטות אותו לצפון-מזרח, אנחנו צריכים לדחוף אותו מזרחה – כך גם במציאות שבה אנחנו רואים סחף ערכי גדול לצד אחד, ואנחנו רוצים להשיג פשרה, אנחנו צריכים לדחוף חזק מאוד בחזרה. רק ככה נגיע למשהו סביר באמצע.
ועל איזה סחף מדובר? בשביל זה נגייס הוגה גדול נוסף בן אותו דור, שציטוטים שלו כנראה קצת יותר נפוצים בקרב אנשים עם כיפה סרוגה: הרב קוק זצ"ל. "שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו", הוא כתב בפסקה מפורסמת, אורות התחיה יח', "…פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם". ואחרי שהוא מסביר כמה אומללים נהיה אם נניח לכוחות האלה להילחם לשווא אחד בשני, הוא מונה אותם: הקודש, האומה והאנושיות. סבא שלי תרגם אותם לימין, שמאל ודתיים.
העימות הציבורי הסוער סביב מינוי השופטים ומידת הכוח שיש להם, מציף אל פני השטח מתיחות על רקע הכוחות האלה, ש"התאבקו" במחננו בתקופת הרב קוק, ואף פעם לא השלימו זה עם זה. הם גם לא צריכים. אנחנו זקוקים למישהו שיישא את דגל הלאומיות, למישהו שיישא את דגל זכויות האדם והחירות הבסיסית, וכמובן למישהו שיישא את דגל התורה והמסורת.
הכוחות האלה לא בהכרח סותרים, כמובן. כמעט כולנו מאמינים ברמה מסוימת בכל אחד מהערכים האלה. ובכל זאת, כל ערך צריך אנשים שיובילו אותו, ובמובן מסוים יהיו עיוורים לכל ערך אחר. אם צד אחד יוביל את הגישה שלו בביטחון מלא סימני קריאה, והצד האחר יחשוב כל הזמן איך צריך לפשר ולגשר, הצד השני פשוט לא יחזיק מעמד. ואם הדגל שהוא נושא יתקפל, האומה (או "החברה", בשפה המודרנית) כולה תפסיד.
בשביל משא ומתן צריך סימטריה
וזו הסיבה שהלכתי לעצרת, יחד עם שלושה ילדים בגילאי שנתיים עד שש וחצי. לא מפני שאני רוצה רפורמה משפטית בכל מחיר, אלא מפני שאי אפשר להתחיל לנהל את הדיון כשצד אחד מגיע מנקודת מוצא של פשרה, והשני באווירת "הכול או שנשרוף את המועדון". אחרי שהשמאל הבהיר את דעתו לגבי הרפורמה, נציגי הציבור מצד ימין צריכים לראות שיש במחנה שלהם תמיכה רחבה במהלכים לריסון האקטיביזם המשפטי, ושיש להם גיבוי להתעקש על העמדות שלהם. לא התעקשות של ראש בקיר, אלא התעקשות שתביא לתוצאות טובות, שיהיו מקובלות על כמה שיותר אנשים.
בהמשך הפסקה הרב קוק מחדד איך צריך המאבק בין הכוחות להתנהל: לא על ידי שלילה זה של זה, ומציאת הצדדים הרעים של המחנות האחרים – מצב שבימינו אנחנו נמצאים עמוק בתוכו – אלא חידוד המסר של כל מחנה, והסבר ברור ועקבי למה הערכים שהוא נושא חשובים כל כך. קריאת כיוון לשיח הציבורי שלנו, והלוואי שנצליח ליישם אותה.
