התחושה הראשונה בעת הצפייה בסדרה הדוקומנטרית החדשה של כאן 11 'מדורות השבטים' היא תחושת דז'ה וו. מה שקורה היום בעצם כבר קרה כאן בעבר, רק שכדרכנו, הספקנו לשכוח. הפחד של החילונים מממשלה ימנית דתית היה כאן כבר ב-96, כשנתניהו עלה לראשונה לשלטון. המתח העדתי בער כאן כבר בשנות השמונים ואפילו המושג 'הפגנת המיליון' בהקשר של מערכת המשפט הופיע כבר בשנת 1999 כשהחרדים יצאו להפגין נגד בית המשפט העליון. גם אז אגב, התקיימה הפגנה נגדית חילונית של תומכי בית המשפט, רק שבמקום יאיר לפיד נאם שם יוסי שריד.
אבל זה לא הסיפור המרכזי שבאה הסדרה לספר. 'מדורות השבטים' מבקשת לבסס את התזה של התפרקות החברה הישראלית לשבטים בדור האחרון. היא עושה את זה קודם כל בשם הסדרה, אחר כך בקריינות של אורי גבריאל שמנתחת את כל האירועים מרצח רבין עד היום במשקפיים שבטיות, וכמובן בבחירת המרואיינים שאמורים לייצג את השבטים השונים.
ייאמר לשבחם של היוצרים דוקי דרור ונפתלי גליקסברג שהם הצליחו לצור גיוון אותנטי של מרואיינים רהוטים וכל שבט מיוצג בגלריית הדוברים. השילוב של סוציולוגים, היסטוריונים, דמויות מוכרות יותר ופחות, שמביאים לא רק עמדות אלא גם סיפור אישי, מצליח לייצר עניין ומרכיב פסיפס לא רע של החברה.
לצד זאת, כשיש קריינות, בסוף היא זו שמספרת את ההיסטוריה "הנכונה", וכאן קשה שלא להתקומם לפחות כלפי שני עיוותים שמופיעים בשני הפרקים הראשונים בהם צפיתי. הצופים בפרק הראשון שמוקדש לאירועי אוסלו ורצח רבין לומדים שהפיגוע שביצע ברוך גולדשטיין במערכת המכפלה הוא זה שהחל את גל הטרור לאחר הסכמי אוסלו.
המציאות הייתה אחרת, וראוי להזכיר אותה. בחצי שנה שחלפה מאז חתימת הסכמי אוסלו ועד הטבח שביצע גולדשטיין נרצחו 25 אזרחים בפיגועי טרור שונים ברחבי הארץ, ולא רק ביש"ע. היו גם פיגועי התאבדות בתקופה הזאת. באוקטובר 93 התפוצצה מכונית תופת ליד אוטובוס מלא חיילים סמוך למנהל האזרחי בבית אל וחודש לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת ליד שילה. נכון, פיגועי ההתאבדות היו מעבר לקו הירוק אבל מכיוון שהם לא מוזכרים, מי שצופה בפרק ששודר השבוע מקבל את הרושם שהטרור החל רק בעקבות הטבח שביצע גולדשטיין.
עיוות נוסף מופיע בפרק השני של הסדרה שישודר בשבוע הבא ועוסק ברובו בכישלון פסגת קמפ דייוויד והאינתיפאדה השנייה. על המסך רואים את הילד מוחמד א-דורה כשהוא מפוחד ומסתתר מאחורי גבו של אביו. רואים מסוק צבאי ונשמעת קריינות על פגיעה קטלנית בילד ופציעה של אביו. ההקשר לצופים הוא ברור. הילד נרצח על ידי צה"ל. ההתייחסות היחידה לאירוע היא של מייסם ג'לג'ולי שמייצגת בפרק את החברה הערבית ואומרת על רקע תמונת מוחמד ואביו: "אני ביום ההוא מאוד כעסתי וכל הגוף של רעד כי בני עמי אלו שנרצחים שם בעזה".
אלא שגם במקרה הזה מדובר בעיוות. תחקיר של צה"ל קבע כי א-דורה לא נורה בידי חיילי צה"ל, אלא בידי פלסטינים, ובהמשך קבע צוות בדיקה בין משרדי של הממשלה שבקטע שלא שודר, הילד נראה חי וכנראה כלל לא נפגע מכדורים. אפילו עורך 'הארץ' באותם ימים חנוך מרמרי כתב לימים על הפרשה: "היום ברור לי שקנינו את הסיפור ההוא, שצה"ל הרג כביכול את מוחמד א-דורה, מהר מדי, ובזול". ואחרי כל זה, יוצרי 'מדורות השבטים' בחרו להנציח את השקר שא-דורה נהרג מאש חיילי צה"ל.
גם אם 'מדורות השבטים' לא נוצרה כדי לספר על האירועים עצמם אלא על האופן בו הם השפיעו על המגזרים השונים בחברה, זה עדין לא מתיר לה לעוות את המציאות.
