כ-104 רקטות שוגרו לעבר מדינת ישראל במהלך היממה האחרונה, מאז דווח על מותו של פעיל הג'יהאד האסלאמי בכלא, חאדר עדנאן, כתוצאה משביתת רעב. כמו במהלך הסבב הקודם בחודש שעבר, ישראל הסתפקה גם הפעם בתגובה צבאית רפה ורופסת מאוד, שמטרתה להימנע מפתיחת מבצע צבאי נרחב.
בכך, ישראל ממשיכה להיכשל בכמה מישורים. ראשית, היא אינה מצליחה לחזק את ההרתעה מול חמאס, הג'יהאד האסלאמי ויתר ארגוני הטרור ברצועת עזה. אגב-כך, היא אינה מצליחה להקרין עוצמה והרתעה גם לזירות האחרות, בלבנון ובסוריה.
במשך עשורים ישראל שבויה בתפישה דיכוטומית שגויה, הגורסת כי תגובה על התקפות נגדה צריכה להתממש במתכונת של "הכל או כלום". קרי, או תגובות צבאיות חלשות וכירורגיות מאוד, המכוונות לעבר תשתיות ואתרים ריקים של ארגוני הטרור; או יציאה למבצע צבאי נרחב.
תפישה זו חייבת לחלוף מן העולם בקרב מקבלי-ההחלטות בישראל. ישנו קנה-מידה נרחב שבו ניתן להעלות את רמת העוצמה הצבאית (ואת איכות המטרות המותקפות) שבאמצעותה ישראל מגיבה לטרור מרצועת עזה, ועדיין להימנע מפתיחת מבצע צבאי נרחב. ישראל חייבת להרתיע את ארגוני הטרור ברצועת עזה, ואת זה ניתן להשיג רק על-ידי תקיפות נגד יעדים מסוימים מאוד, ובאופן כירורגי אמנם – אך בעוצמה משמעותית יותר, תוך פגיעה מכוונת בפעילי טרור.
חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה חייבים להבין שעל כל תוקפנות, ייגבה מהם מחיר יקר באמת (תוך דגש על תקיפת חמאס או הג'יהאד באופן נפרד בהתאם לזהות התוקף, מתוך כוונה ליצור "הפרד ומשול"), ולא מחיר המבוסס על הסיסמאות והקלישאות שקברניטי ישראל מפרסמים לתקשורת לאחר התגובות החלשות.
במישור השני, ישראל הסכימה הלכה-למעשה להתיישר לפי המשוואה החדשה שהג'יהאד האסלאמי ניסה לכפות עליה. בג'יהאד איימו לאורך השנים כי אם פעילי הטרור שלהם ימותו כתוצאה משביתת הרעב, אזי מדובר באחריות ישראלית, וירושלים תישא במחיר. ואמנם, מיד לאחר מותו של חאדר עדנאן, בוצעה מתקפה מרצועת עזה. אלא שהמשמעות חמורה אפילו יותר – לא רק שלא היה מדובר בפעולה של הג'יהאד האסלאמי לבדו, אלא שבוצעה נגד ישראל מתקפה מאורגנת של כלל ארגוני הטרור ברצועת עזה, כחלק מ"חמ"ל הפלגים המשותף".
המשמעות היא כי חמאס הוביל את המאמץ המלחמתי כתוצאה מפגיעה בפעיל טרור של הג'יהאד, ולא של אחד מפעיליו. החלטה זו מעידה על רמת הרתיעה החלשה של חמאס מול ישראל.
ארגוני הטרור מרצועת עזה יצרו כעת משוואה חדשה, ולפיה בכל פעם שפעיל טרור בכלא הישראלי יחל לשבות רעב, ישראל תצטרך לחשוב פעמיים כיצד להתנהל מולו. ואם ימות, אזי שהמשמעות תהיה סבב צבאי קצר, לפחות.
במקום להגיב בעוצמה ובתקיפות נגד ניסיון כפיית המשוואה הזו, התגובה הישראלית החלשה רק תעודד את ארגוני הטרור ברצועת עזה ליישם את אותה מדיניות במקרה הבא של פגיעה או של מות פעיל טרור בכלא הישראלי.
אין זה אומר כי ישראל צריכה לתקוף בעוצמה רק כחלק מתגובה. בהחלט ייתכן, ואף רצוי, כי התקיפה העוצמתית הישראלית צריכה להגיע כחלק מיוזמה התקפית ויצירתית, שתפתיע את ארגוני הטרור. זאת, בהתאם למתכונת של "חגורה שחורה" ו"עלות השחר", שני המבצעים הצבאיים שנפתחו עם סיכולים ממוקדים של בכירי הג'יהאד האסלאמי.
במצב כזה, ניתן להבין תקיפה חלשה מצד ישראל בעזה כתגובה לשיגורי הרקטות. אולם, נראה כי לא כך המצב. אם בסבב הקודם טענו קברניטי המדינה כי "זה לא הזמן לפעול" בשלב תקופת הרמדאן והחגים בישראל, הרי כעת שלא ניתן לטעון טענה דומה.
נשאר אם כן הנושא של האיום האיראני, שהוא כמובן בהחלט האיום המשמעותי, המהותי ואולי אף הקיומי היחיד על מדינת ישראל. לכן, הוא גם מחייב להתמקד בו באופן בלעדי ככל הניתן, כולל הסטת משאבים, כוח-אדם, אימונים, וקשב לזירה זו. אולם, בהתחשב במסגרת הזמנים ובמצבה הנוכחית של תכנית הגרעין של איראן, ניתן להעריך כי בשנה הקרובה לפחות, ישראל לא תתקוף באיראן (אם בכלל תחליט לעשות זאת). מכאן שניתן לפעול בעוצמה נגד יעדי הטרור ברצועת עזה.
שנית, ייתכן כי נכון מבחינת ישראל דווקא לצמצם את האיום מרצועת עזה (ואף מלבנון) לפני שהיא בוחרת לפעול נגד איראן. שכן, התגובה האיראנית לתקיפה ישראלית אמורה להגיע באופן רב-זירתי, ולא רק מאיראן. פגיעה ביכולות הצבאיות של שליחיה של איראן בצפון ובדרום, תצמצם את היכולת של איראן להגיב נגד ישראל.
שלישית, ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד כאשר אזורים שלמים במדינה מוחזקים בשבי ותלויים בגחמות אקראיות של ארגוני הטרור. ברור כי עד שישראל לא תחליט (אם תחליט) להכריע את ארגוני הטרור ברצועת עזה באמצעות מלחמה כוללת, אזרחי ישראל ימשיכו להתמודד עם טרור אקראי מרצועת עזה, אולם ניתן לפחות לצמצם את האקראיות של מתקפות הטרור באמצעות חיזוק ותחזוק ההרתעה.
