קרן יקרה, שלום
קראתי את תגובתך למחאת תושבי הגוש. אני רוצה להסביר.
קודם כל, חשוב לי לומר: אני מאמינה לך לחלוטין כשאת כותבת שאין בך שנאה נגד אף אדם, אף אוכלוסיה; כשאת מסבירה שאקט המחאה שלך הוא "לא נגד אף אזרח או אזרחית במדינה" – אני מאמינה לך. לא כסיסמה, לא כדגל אידאולוגי, מאמינה לך באמת, כפשוטו.
אני יכולה לחשוב על שתי סיבות לפחות לאמון המיידי הזה: אחת, אני מכירה אותך, מכירה מספיק. כל מי שכותב חושף את הנשמה שלו, ובצד השני, מי שקורא ומקשיב מכיר אותו קצת. אני שומעת את הלב הרגיש שלך ולא יכולה להאמין שהוא מסוגל לשנוא סתם כך את מי שחושב אחרת, שחי אחרת.
הסיבה השנייה לאמון הזה לא קשורה בך ישירות. מי שלא מקדיש מזמנו כדי ללמוד בעצמו את הנושאים שעל הפרק ומסתפק בהקשבה למעצבי דעת קהל מסיים עם אמונות ודעות שאין להן בסיס במציאות. בגלל זה אני מאמינה לך: את בסך הכול שומעת אנשים סבירים פלוס, חלקם נושאי תארים אקדמיים, משפטנים, שאומרים דברים ואת הדעות שלך עיצבת באופן הזה. אני לא מבקרת אותך כאן, שיהיה ברור. בעולם מתוקן זו דרך לא רעה לגבש דעה; למי מאתנו יש זמן ללמוד בעצמו כל נושא, אבל אנחנו לא בעולם מתוקן, וגם בגלל זה אני מאמינה לך.
וזה, לדעתי, מקור הטעות שלך. אני מניחה שכשעלית לבמה בתלבושת שפחה, כשהרכנת את הראש, לא הבנת מה את אומרת בזה. המוחים והמוחות בגוש הבינו; נעלבנו בלי שהתכוונת להעליב. אני יושבת לכתוב לך רק כדי לגשר על הפער הזה. אנסה להסביר את משמעות האקט שלך, לא כמו שהתכוונת אלא כפי שהוא נתפס, והלוואי שתחשבי על הדברים.
מצעדי השפחות הם לא סתם התנגדות לרפורמה המשפטית שעל הפרק. מיותר לציין: התנגדות כזו היא לגיטימית לחלוטין. גם המוחים נגדך אינם מקשה אחת לגביה, בטח לא לגבי כל סעיף וסעיף בה. מותר ואף רצוי שתהיה לך דעה בעניינים הבוערים שעל סדר היום. על דעה עניינית כזו לא הייתה קמה מחאה, לא אצלנו, אין סיכוי.
מצעדי השפחות מייצגים משהו אחר: עלילת דם נגד הציבור הדתי ומצביעי הימין בכלל. כדי שלא תחשבי שאני מגזימה, אספתי לך מדגם מזערי של הסברים, מהי מחאת השפחות ולמה התכוון המשורר, בבקשה:
הדס רגולסקי מארגון "בונות אלטרנטיבה", מיוזמות מצעדי השפחות, הסבירה: "הספר והסדרה מציגים מציאות דיסטופית שאנחנו חוששות מפניה. מנסים למשטר אותנו, להגביל אותנו. אנחנו לא מחכות שילבישו אותנו בשביסים … יש נשים בישראל שלבושות כמו שאנחנו מתלבשות במיצגים ונדרשות להתנהג רק בצורה מסוימת". היא מדברת עליי, קרן. עליי ועל אמא שלי ועל השכנות והחברות שלי. אנחנו הנשים האלה.
מרב מיכאלי מספרת שהדוסים זוממים לחוקק פה חוקים שיקבעו מה מותר ומה אסור לנשים לעשות בזמן המחזור. נשמע מטורלל, אני יודעת, אבל כך אמרה אות באות: "הלבוש האדום הזה… הרי למה אדום? בגלל הדם. גם הדם של לצערי רצח ואלימות אבל גם הדם של נידה שיש מקומות שממשטרים אותך. שבזמן שאת במחזור, אז אסור לגעת בך. או אסור לך להגיש אוכל. או כל מיני זכויות שנלקחות ממך, כי מישהו החליט … יש הבדל בין מה שהוא אמונה אישית באלוהים לבין חוקי מדינה. וכשחוקי מדינה באים לידי ביטוי במה את יכולה או לא יכולה לעשות כשאת במחזור אז יש לנו שיבוש מאוד מאוד גדול שצריך לתקן אותו, ולכן נשים יוצאות". אני, קרן, אני ובעלי והחברים שלי. אנחנו אלה שזוממים לפטר נשים בזמן מחזור, את מבינה? היא מדברת עלינו.
ויושבות מולה אילנית לוי וגלית גוטמן, המראיינות, ומהנהנות בהבנה. לא עלה בדעתן לעצור, לשאול: גברת, החלקת על השכל? על מה את מדברת? באקלים הציבורי שנוצר פה, אחרי חודשים של הסתה, הדברים המחרידים האלה נשמעים הגיוניים, אין שאלות.
ויעל יחיאלי מארגון 5050 לשותפות ושוויון מגדרי, ממובילות המצעדים, מספרת לנו ש"עכשיו עם הקואליציה הזו יהיה מותר פשוט לא לשים תמונות של נשים במרחב הציבורי" וד"ר יופי תירוש, עוד מובילה, סגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, לא פחות, טוענת שאנחנו "מתקרבים בצעדי ענק לסיפורה של שפחה". אנחנו מתכננים את כל זה, את מבינה? החברים שלי ואני, זה מה שאומרות עלינו הנשים באדום.
כן, יש טיעונים רציניים יותר נגד הרפורמה, במישור של זכויות נשים ובכלל. אף אחד מהם לא מתחיל להצדיק את "צעדת השפחות" שאינה אלא הוצאת דיבה, לשון הרע על ציבור, הסתה ושימוש ציני ברגש החזק של פחד. הרי גם הדוברות המכובדות שציטטתי פה לא מאמינות במה שהן אומרות. הכול מותר כדי להילחם בממשלה הזו ובמיליוני בוחריה, לחבל בהליך הדמוקרטי.
נשים דתיות, גם גברים דתיים, עומדים מול מתקפת השקרים הזו כבר חודשים, המומים, שמוטי לסת ממש. זה לא נכון, זה לא נכון, זה לא נכון, אנחנו לוחשים, כבר בלי כוח. קולות קוראים במדבר. חברות קרובות מפחדות, הן שמעו ברדיו, בטלוויזיה, את חברת הכנסת הזו או הפרופסור ההיא. ועכשיו את, הדוסית החשודה, שכבר היום מכסה את הראש ולובשת ארוך ולא בלתי דומה לשפחות ההן, עכשיו בואי תנסי לשכנע שאין לך אחות. בואי תעמדי מול מכונת השקר העוצמתית הזו, סופר-טנקר של שקרים, ותנסי להסביר שלא היו דברים מעולם. שאת חפה מפשע, מעלילים עלייך. ניסית פעם להגיד משהו למישהו במסיבה, על רחבת הריקודים? צרחת את הנשמה רק כדי שהוא יסמן לא שומע, לא שומע? אז זו החוויה.
ואת זה אנחנו כל כך כואבים. כואבות. את העלילה, את ההשחרה על לא עוול בכפנו, את הלעג לדמותנו. מול עוצמות השנאה והשקר אנחנו מוצאות את עצמנו חסרות אונים. אנחנו, אלה ש"לובשות שביס כבר עכשיו" (אגב, אל תקשיבי לאף אחד שמספר לך משהו על נשים דתיות ומשתמש במילה שביס. אין לו מושג) אנחנו הקטסטרופה.
ואז את, קרן; את, שאנחנו מפזמות איתה בפקקים האינסופיים פה בדרך למשרד; את, שאנחנו מכירים את המילים היפות שלה בעל פה; את, שקראנו את המחשבות שלה במשך שנים בעיתון, את האהבות והאכזבות, את החתונה והלידות; את עושה לנו את זה. את עולה לבמה במדי שפחה ובעצם האקט הזה מצטרפת למקהלה שמעלילה עלינו את כל העלילות. אנחנו האויבות שלך, קרן, האויבות של המדינה החופשית האהובה שלנו, זה בעצם מה שאמרת לנו – ושוב, בלי כוונה, אני בטוחה, אני מאמינה לך.
אם הגעת עד לכאן, עכשיו את מבינה? מבינה מדוע נשים דתיות לא קיבלו אותך פה בזרועות פתוחות? אני מקווה שכן.
כל כך נשמח אם תחשבי על זה שוב. אם תחזרי בך מההצטרפות, שלא מדעת, למקהלת ההסתה נגדנו. חברותיי ואני בחבל הארץ הטוב והיפה הזה, שהאנשים בו מאירים וסובלניים ואוהבי אדם כמו שאני לא יכולה לתאר, נקבל אותך באהבה. נשיר ונרקוד יחד במסיבת שבועות, עם ובלי מטפחות על הראש. כאישה אחת בלב אחד. הלוואי.
