תמיד אני נמצאת איפשהו על הסקאלה הזו. בקצה אחד שלה יושבות האמירות בסגנון "ברוך ה' הוא ילד בריא, רק אסור לו חלב" או "תגידי תודה, יש אנשים עם צרות גדולות יותר משלך", ובקצה השני שלה מחשבות כמו "אין לי כוח יותר לאלרגיה הזאת, היא משבשת את החיים" או "למה הגיעה אלינו המכה הזו? אני מיואשת".
בקצוות של הסקאלה ההתמודדות קשה ביותר, והאמת? לא משנה על איזה קצה. כל קצה כזה מביא איתו תחושות קשות. ומה משפיע על המיקום שלי בסקאלה? החוויות, החיים עצמם. יש ימים ושבועות שהאלרגיה תופסת נפח קטן יחסית, ויש כאלה שבהם היא משתלטת על יותר מדי אזורים במוח ומאיימת למלא את כולם.
השבוע היה לי יום כזה, אליו התנקזו אליו המון עניינים של אלרגיה, כך ששוב מצאתי את עצמי על הקצה של הייאוש. רצון חזק לזרוק הכול ולברוח, שמישהו ייקח את המושכות וייתן לי לנוח. חוץ מהשגרה השוטפת של מניעה וטיפול, הצטברו כמה עניינים – טיול שנתי ראשון בלי סייעת, שינוי קטן וחד פעמי בלו"ז של הכיתה, תיק תרופות שנשכח באיזה חוג ובכלל, המון בירורים והחלטות ודיבורים ו… התעייפתי.
כל הדברים האלה הם הרבה לפני תגובה אלרגית. הם המעטפת של הטיפול באלרגיה, והם שואבים כוחות בלי הפסקה ונראה לי שזו אחת הבעיות הכי גדולות עם האלרגיה. אנחנו כל כך עסוקים במניעת אסונות של הגוף, שאנו קצת מזניחים את כל האסונות של הנפש.
את העול הזה שמלווה אותי בכל שעות היממה ובכל יום, הידיעה שאם אני לא אברר מה מוגש בכל מסגרת חינוכית או חברתית – הילד שלי עלול לשבת בצד או להיפגע. את התסכול בלהסביר פעם אחרי פעם אחרי פעם את אותם הדברים לאותם אנשים, שקשה להם להפנים מה המשמעות האמיתית של האלרגיה. את האנרגיה שאני צריכה להשקיע בלאפשר לילד שלי ללכת לחבר או לחוג, לסמוך עליו שידע להיזהר, לאבחן ואפילו לטפל בעצמו אם חלילה משהו יקרה.
למזלנו, לאלרגיה יש תרופה, אך לצערנו לנפש אין. אני מדמיינת איך בכל התקף פאניקה קל מגיע מבוגר שאחראי עליי ושולף טיפות מרגיעות, ובכל החלטה שקשה לי לקבל מגיעה איזו דמות ומאבחנת איתי יחד את הסימפטומים. ובמקרי קיצון, כשאני ממש מיואשת, תגיע יד עם מזרק של רגשות חיוביים ותזריק לי אותם במהירות.
אבל אין. זה הכול נשאר עליי ואצלי, הרוב מתרחש בכלל בלב או בראש, ואפילו לא מקבל ביטוי חיצוני.
הדבר היחיד שמקל עליי הוא לחלוק את התחושות האלה עם מי שחווה אותן כמוני, ולמזלי יצא שאני מוקפת בכמה דמויות כאלה. כמה חברות טובות ממעגלי חיים שונים, שגם הן אימהות לאלרגיים ותמיד פתוחות להקשיב, לייעץ, לבכות קצת ביחד. כנראה שזו התרופה לנפש, ולא רק באלרגיה. לתת מילים לכל קשת הרגשות ולשתף אותן במקום בטוח. בעצם, זה מה שאני עושה גם כאן בטור הזה.
מותר לך להרגיש הכול, כדאי לך לתת לרגשות מילים ולשתף גם לבבות אחרים.
לתגובות, שיתופים ושאלות – אני כאן ronni.allergymom@gmail.com
