מה הקשר בין ל"ג בעומר, מדיניות ההכלה של ישראל מול רצועת עזה והמלחמה בשחיתות? נתחיל באירוע העממי יותר, ל"ג בעומר. כבר כמה שנים שלקראת החג הזה מפרסמים נציבי הכבאות בישראל צווים האוסרים באופן גורף על הדלקת מדורות מחוץ לאזורים שאותם הכשירו הרשויות המקומיות לכך – במגמה להילחם במגפת השריפות המתפרצות ביום הזה ממדורות שלא הושגחו או לא כובו כראוי.
לכאורה, מדיניות ראויה המעידה על רגישות וזהירות מצד הרשויות. בפועל, מדובר בזהירות יתר במקרה הטוב, ובעוד דוגמא למדיניות הכסת"ח המקובלת בישראל במקרה הרע (והיותר נפוץ). שהרי כל מהותו ויופיו של ל"ג בעומר טמונה באופי העממי שלו, וביכולת להקים מדורה בכל מקום פנוי. הצורך לחפש באינטרנט היכן בדיוק המקומות שהכינה העירייה, לסחוב לשם את כל הקרשים ושאר הציוד, רק כדי לגלות שהמקום כבר נתפס על-ידי חמש קבוצות אחרות – ישבית את כל שמחת החג. ומכיוון שבני ישראל לא מעוניינים בהשבתת שמחת החג, סביר שמה שיקרה הוא שהמון אנשים לא ישמרו על הצווים, ויוכלו להיות מופללים כעבריינים. זו הדרך הקלאסית שבה עודף רגולציה יוצר ריבוי עבריינים, מכיוון שהרגולציה מוגזמת. אבל מה איכפת לנציב הכבאות? העיקר שאם פעם מישהו יבדוק, הוא יוכל להראות שהתריע ואפילו הוציא צו.
תשאלו: מה האלטרנטיבה? להפחית את תחולת הרגולציה, ולהגדיל במקומה את האכיפה. רוצה לומר: לאפשר הדלקת מדורות בכל מקום פנוי, אבל במקביל להעניש בחומרה יתירה מי שייתפסו מפרים את ההוראות, גם אם לא גרמו בפועל לשריפה לשם כך אין צורך ללוות כל מדורה ומדורה בישראל; מספיק שיהיו 20 מקרים מתוקשרים בשנה, שהעבריינים ישלמו קנסות כבדים במיוחד, כדי לגרום לכך שבשנה שלאחר מכן הרבה יותר אנשים כבר יקפידו על ההנחיות.
אותו דבר בדיוק קורה בתחום המלחמה בשחיתות. גם שם, מדובר ביעד בהחלט ראוי, רק השיטה איומה. כדי למנוע כל חשד לשחיתות, יושבים חכמי הרגולציה ובונים סייגים על סייגים, חומות על חומות: יוזמת בנייה צריכה לקבל אישור של ועדה מקומית וועדה מחוזית, לשלם אינסוף היטלים ומסים, להוכיח עמידה בתנאי בטיחות של גז, חשמל, מים, אש, והיום מן הסתם גם אקלים. ואם היוזמה ממוקמת באתר שכבר יש בו דיירים יש גם דרישה אולטימטיבית להסכמת אחוז גבוה מאוד מהדיירים לפני שהפרויקט יוצא לדרך. בקיצור: הזמן הממוצע בישראל לקבלת היתר בנייה הוא למעלה משנה, והבנייה עצמה נמשכת בממוצע כמעט שלוש שנים, סך הכל ארבע וחצי שנים.
המצב הזה רק מעודד את היזמים לקצר הליכים; לפנות למאכערים שמכירים את הפקידים, וישלמו להם או יבטיחו להם טובות הנאה שונות כדי לזרז את ההליך. במילים פשוטות: עודף המוטיבציה למניעת שחיתות רק יצר פיתוי להגדלתה. הפתרון גם הוא דומה לדוגמא הקודמת: במקום עודף רגולציה מלכתחילה, החמרת האכיפה בדיעבד. לא צריך לשגע את כלל היזמים, ובכללם כל האנשים ההגונים, בעודף רגולציה בגלל העבריינים. צריך לתפוס כמה עבריינים, ולהטיל עליהם עונשים כבדים במיוחד, למען יראו וייראו, וחומרת הענישה היא שתחולל את ההרתעה, במקום הצורך לפגוע מראש גם בהגונים, שרק יוצר להם מוטיבציה להפוך בעצמם לעבריינים.
המדיניות הביטחונית המכילה, שונה באופייה משתי הדוגמאות הקודמות, אבל גם בה בא לידי ביטוי שלטון הפחד. באופן טבעי, ישראל לא מעוניינת בהסלמה של גלי הטרור מרצועת עזה: גם כדי שתושבי עוטף עזה, ולפעמים גם אזורים אחרים במדינה, לא ימשיכו להיות בשר תותחים, וגם כדי שההסלמה לא תאלץ אותנו בסופו של דבר להיכנס למתקפה קרקעית ברצועה, שעלולה להביא לריבוי קורבנות. העניין הוא שכאשר משדרים פחד, גם האויב מודע לכך ומנצל זאת, ואז סיכויי ההסלמה דווקא גדלים. במקום זאת, ישראל צריכה לשדר שהיא לא חוששת מהסלמה: היא לא תחזיר גופות מחבלים כל עוד גופות חיילינו לא הוחזרו, והיא תגיב בעוצמה רבה על כל ירי רקטות או טילים מהרצועה.
הניסיון מלמד שרק לתגובות ישראליות חריפות, לפעמים יוצאות מפרופורציה, יש יכולת להשיג הרתעה ארוכת טווח. גם היא לא תחזיק מעמד לנצח – מהו בכלל "נצח" בתהליכים היסטוריים – אבל סביר שתאריך ימים יותר מאשר הרתעתם של צעדים מדודים והססניים. כבר נאמר מזמן: הרוצה בשלום – ייכון למלחמה.
דרכון לכל פועל
בדיוק ביום ה-1 במאי, חג הפרולטריון, בישר שר הפנים החדש, משה ארבל מש"ס, על יוזמה שאמורה לפתור סופסוף את משבר הדרכונים הגדול: במקום שאנשים יחכו חודשים ארוכים לתור שנקבע להם כדי להנפיק דרכון חדש, וייאלצו לשלם למאכערים כדי להקדים את הטיפול בדרכון, יפתח משרד הפנים 4 לשכות מיוחדות, משבע וחצי בבוקר ועד עשר בערב, כדי שהמוני בית ישראל יוכלו להנפיק דרכונים ללא תור, ולזכות באפשרות לצאת לחו"ל כבר בקיץ הקרוב, ולא עם צאתם לפנסיה.
הרעיון נראה כל כך פשוט והגיוני, עד שהשאלה הטבעית דווקא הפוכה: איך קרה שלרעיון הפשוט הזה לא הגיעו כל השרים והפקידים שקדמו לארבל, ונתקעו גם כן עם בעיית התורים, ועם המכאערים שכנראה השתלטו על התורים כדי להציע אחר כך את שירותיהם, במחיר מופקע, בשחרור מן המצוקה. כנראה שהיה צריך מישהו מש"ס, שלא בא משורות הממסד, שיאיר את עינינו שלא רק המלך עירום, אלא שגם כל הילדים שקדמו לו לא הבחינו בכך.
שודר ביום חול
העיתונאי עקיבא נוביק הודיע שלא ישדר, כהרגלו בשנים האחרונות, את משדר הארוויזיון של תאגיד השידור הישראלי. יחד עם אסף ליברמן, שותפו הקבוע של נוביק, ישדר את הארוויזיון כותב השיר הישראלי שנשלח לארוויזיון, דורון מדלי, שכבר כתב לא מעט להיטי ארוויזיון. הסיבה: הגמר, שמתקיים תמיד במוצאי שבתות, אמור להתחיל בשעה שבבריטניה המארחת היא עדיין שבת. נוביק יסתפק אפוא בליווי שני חצאי הגמר, המשודרים בימי חול. באופן עילג, תאגיד השידור אף הודיע שנוביק מוותר על השידור בשל היותו "חובש כיפה". כאילו הכיפה היא המחייבת אותו שלא לחלל שבת, ולא מחויבותו למצוות.
לכאורה, יש כאן מעשה של קידוש השם, וכך גם הגיבו רבים ברשתות החברתיות. אבל אליה וקוץ בה: משדר הארוויזיון הוא כבר שנים רבות משדר חלול לחלוטין; כל השירים מנסים להישמע כלהיטי פופ קצביים, ומאז שגם אין חובה לשיר בשפת המדינה, גם אין שום ייחוד לאומי בהופעות. ממילא ניתן להעריך את נוביק על דבקותו הדתית, ובכל זאת להוסיף ולשאול: אם כל כך בחור ערכי אתה, איך זה שאתה מסכים ללוות את המופע הזה גם בימי חול? האם עולמו הערכי של אדם דתי מוגבל רק לשאלות של שבת וכשרות, ואין לו מה לומר גם על תרבות הדוניסטית בכלל?
