מאיר שלו הלך לעולמו לפני שבועיים וחצי, אבל רק עכשיו, עם שוך החגים והטקסים והמחשבות, אני מסוגל לכתוב עליו משהו, רק עכשיו אני מסוגל לכאוב קצת, להתגעגע קצת, לאהוב קצת. ובמקום לכתוב על הספרים שלו, שכל כך אהבתי, במקום לכתוב על הצלילות הפשוטה שבה הוא קרא את התנ"ך, במקום לכתוב על התשוקה הרכלנית שהייתה בכתיבה שלו, על האהבה האינסופית שלו לבני אדם, על ההיכרות העמוקה עם נבכי הארץ הזו ויושביה, על הרגש המתוק שהוא הצליח לסחוט מצמחי בר ארצישראליים עלובים, על היכולת שלו להעניק לקוראיו רגעי שיא רגשיים בלי להתבייש, ועל ההומור הדקיק והמתוק שזרם בזרזיף שקט מתחת לכל מילה שהוא כתב, במקום לכתוב על כל אלה, אני רוצה לספר לכם סיפור! זה סיפור שקרה לי לפני שנים רבות, זה סיפור רומנטי, ארצישראלי, משונה ומצחיק, שהאמת והבדיה משמשים בו בערבוביה, כזה שמאיר שלו היה אוהב לדעתי, והוא קשור באופן ישיר, לספר הכי יפה שהוא כתב, שכוייח, ומעשה שהיה כך היה.
לפני שש עשרה שנים, יצאתי לדייט ראשון עם בחורה יפהפייה ומסתורית וחכמה ועדינה. נקרא לה, לצורך הסיפור, רחל. גם אני וגם רחל היינו באותם ימים חיילים מאוד, ודתיים מאוד וביישנים מאוד, ומכל המקומות בעולם, הדייט הראשון שלנו היה בהרודיון! חחחחח זה נראה לי מקום מתוק להיפגש בו. הייתי פעם איש אחר. כשראיתי את רחל בפעם הראשונה הרגשתי את הלב שלי בתוכי. היו לה עיניים גדולות ועצובות, ושיער שחור חלק, וסוודר גולף לבן. כשהתחלנו לטפס את ההרודיון מצאתי את עצמי צועד על שביל העפר לימינה של רחל, ואני, בין שלל מגרעותיי, אוהב מאוד ללכת בצד שמאל, אני עד היום לא אוהב ללכת בצד ימין, בשום הקשר, גם בהקשר הפוליטי חחחח, אבל בעיקר בהליכה עם הרגליים. ובגלל שזה היה דייט ראשון, לא אמרתי כלום, ולא החלפתי מקום, כי לא רציתי שרחל תחשוב שאני מוזר שצריך את "הצד שלו" כשהולכים ברחוב.
אבל אחרי כמה שניות של הליכה, רחל פתאום נעצרה, ועברה לצד ימין, וחייכה אליי חיוך צלול, ואני הסתכלתי עליה במבט מוזר, ושאלתי אותה, תגידי למה עברת צד, ורחל אמרה לי, שהיא לא שומעת טוב באוזן אחת, אז יותר נוח לה ללכת בצד ימין, אייי אייי אייי! וכשהיא אמרה את זה אני כמעט התעלפתי! כמעט התעלפתי! ורחל לא הבינה למה אני כל כך מתרגש, ואני אמרתי לה, שאני מאוד אוהב ללכת בצד שמאל, וגם אמרתי לה, שהספר שאני הכי אוהב בעולם, הוא ספר של מאיר שלו, שנקרא "כימים אחדים" ובספר הזה יש אישה אחת מרהיבה ומרגשת ועסיסית וענקית וסוערת, וכולם בספר מאוהבים בה, ורוצים אותה, ועושים הכול, הכול! כדי לזכות בליבה, ויש לאישה הזאת, ליהודית, שבספר, בעיה באוזן אחת, אייי אייי אייי! היא לא שומעת טוב! וכשקראתי את הספר התפללתי שיום אחד תהיה לי גם יהודית כזאת, משלי, אישה חזקה ומרשימה ומרגשת עם בעיה באחת האוזניים, ורחל הסמיקה וחייכה והמשיכה ללכת, בצד ימין, ואני הסמקתי וחייכתי והמשכתי ללכת וחשבתי לעצמי, מצאתי את שאהבה נפשי.
לדייט השני שלי עם רחל רציתי להגיע עם טבעת אירוסין, אבל התאפקתי ובמקום זה הגעתי עם עותק של הספר "כימים אחדים", ובתוכו הקדשה מופקעת, מוגזמת, מביכה ודביקה, שבה הודעתי לרחל במילים הכי ברורות ש"אני מרגיש שזה זה". ובאמת ברוך השם, כמה חודשים אחר כך נפרדנו. זה לא הסתדר, ההתאהבות וההתרגשות והכמיהה לא הפכו לאהבה פשוטה. ואני הייתי מתוסבך מאוד באותה תקופה, אפילו יותר מהיום! אבל זה לא מה שמשנה עכשיו חחחח, לא על זה הסיפור שלי.
הסיפור שלי הוא על זה שלפני כמה שנים הייתי בארוחת ערב אצל זוג חברים טובים שלי, וראיתי פתאום בספרייה שלהם את הספר "כימים אחדים". מתוך איזה אינסטינקט מטופש ובריא שלחתי יד אל הספר, והוצאתי אותו מהמדף, ופתחתי אותו, וגיליתי שם! בעמוד הראשון! את ההקדשה שכתבתי לרחל לפני עשור! הולי שיט כמה נבהלתי. לא הבנתי מה קורה פה! התחלתי לצעוק ולגמגם ולהסמיק ולשאול שאלות, והחברה שלי סיפרה לי שרחל הייתה איתה בצבא, ושהיא השאילה לה פעם את הספר קצת אחרי שהיא ואני נפרדנו, ושמאז הוא כאן, בספרייה שלהם, זה באמת ספר יפה! ככה היא אמרה. ואני חשבתי לעצמי, בושה וחרפה! מי משאיל ספר כזה, עם הקדשה כזאת רומנטית ומוגזמת ומרגשת! והודעתי בנחישות לחבריי הטובים, שהספר הזה שייך לי מעתה ועד עולם! נקודה! וכשאמרתי להם את זה החזקתי את הספר בידיים רוטטות, והתרגשתי נורא. התרגשתי נורא.
ומאז ועד היום, הספר היפה הזה, כימים אחדים, מונח אצלי בספרייה. הוא כבר תשוש ומקומט ומובס, הרבה ידיים נגעו בו, והרבה עיניים קראו בו, והרבה לבבות נפקחו בו, ויש בו הקדשה אחת, של נער אחד, צעיר ומבולבל ומאוהב, שהבין, בזכות המילים הטובות של מאיר שלו, איך אפשר להיות נער, ואיך אפשר להתבלבל, ואיך אפשר לאהוב. זהו, חברים, זה הסיפור, זה סיפור על ספר אחד יפהפה, שכל כולו אהבה, ועל התאהבות אחת מתוקה וקלושה, שיום אחד חזרה הביתה. שכוייח! ויהי זכרו של מאיר שלו ברוך.
