התורה נקראת שירה, וכמו השירה יש בה רבדים ועומקים, גילוי וסוד, נסתר ורמז כעין קריצה. לא כולם שמים לב, אבל לפסוקי התורה יש גם מקצב, ריתמוס, כעין פעימות לב שמתאימות את עצמן להילוך ולעצירה, לשמחה והתרגשות או לשבר וכאב. ולא רק בחלקים הסיפוריים של התורה יש קצב, אלא גם במצוות ובחוקים, ואפילו ברשימות ניתן לזהות מקצב. וכבר אמרו בשם הרב קוק כי "כשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה לחוקים".
גם על שולחן הפנים מסודרת מערכת הלחמים בכפולות של שש, וגם כאן יש דבר נוסף על השישה: "וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'. וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'".
הלבונה מצטרפת לששת הלחמים, והיא מוקטרת על המזבח כמו הקומץ שנאסף מסולתה ושמנה של המנחה. אחרי שניתנה הראשית למזבח, הלחם מותר באכילה והוא מחולק לכוהנים. כאן השביעי איננו זהה לשישה אלא מתווסף מעליהם – שייך אך נבדל, נוגע ואינו נוגע. הוא שמעניק את צביון הקדושה ללחם ולאכילתו, בזכות היותו מוגש כלפי מעלה ומייצג את השייכות של כל מערכת הלחמים אל המזבח והקדושה.
לא ייפלא אפוא שהקטרת הלבונה, ובעקבותיה גם אכילת הלחם על ידי הכוהנים במקום קדוש, נעשות ביום השבת – השביעי שמעניק את ממד הקדושה לשבוע כולו.
פניה הכפולות של השבת
ומכאן למועדי ה'. האם השבת היא אחד מימי השבוע, או שהיא נבדלת ונפרדת מששת ימי המעשה? כבר מימי הבריאה קיימת שניות בנוגע למעמדה של השבת. היא נקראת "היום השביעי", כאחד משבעת ימי השבוע, וזוכה גם לשם מיוחד – "השבת", כנבדלת מכולם. בברכת המזון נקראת השבת היום "הגדול והקדוש", כדי לבטא את שני הצדדים – פסגת ימי השבוע, והמקור המרומם שממנו מתברכים ששת הימים. אבל בפרשתנו מתקיימת תופעה ייחודית. השבת הופכת להיות לא רק שמו של היום השביעי המקודש, אלא גם כינוי לשבוע כולו. בין חג המצות לעצרת יש לספור את ספירת העומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", שבע שבתות במובן של שבעה שבועות.
גם פרשת המועדות בכללותה תואמת את המקצב של שש ושבע. "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" הם שבעה: היום הראשון והשביעי של חג הפסח, חג העצרת, ראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת. הגאון מווילנה, שעמד על מרכזיותו של המספר שבע בפרשה זו, הציע גם לפרש כי "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מתייחס להיתר מלאכת אוכל נפש בשישה מקראי הקודש של ימי החגים, ו"בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" הוא האיסור על כל מלאכה ביום הכיפורים, שהוא שבת שבתון.
מכל מקום, אין ספק כי התורה מתווה בפרשה מסלול של שש ושבע הן בפרשת המועדים והן בפתיחתה המתייחסת בפירוש למצוות השבת.
נשאר במשפחה
מה לגבי קדושת האדם? את הפרשה פותחים דיני הכהנים, שנאסר עליהם להיטמא למתים. יוצאים מכלל זה קרובי המשפחה מן המעגל הראשון:
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.
שישה קרובים משארי בשרו של האדם מוזכרים כאן בפירוש: אב ואם, בן ובת, אח ואחות, בתנאי שהאחות לא התחתנה עדיין. מסיפור קצר שמקורו במדרש הספרא ומובא גם בתלמוד, ניתן להבין כי מחלוקת גדולה ניטשה בין הכוהנים לחכמי ישראל בשאלה האם חייב הכהן להיטמא גם לאשתו: "ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאוהו על כורחו".
ייתכן שיוסף הכהן נמנע מלהיטמא מפני שהבין שאין ממש מצווה להיטמא, ואפשר שהיו לו נגיעות אישיות שמנעוהו מכך. אך מן ההקשר נראה שלב המחלוקת הוא בשאלה מה טיב הקשר בין האיש לאשתו.
בשונה מקשרי ההורים, הבנים והאחים שהם מולדים, הקשר הזוגי הוא בחירי ולכן גם לא נצחי. אך בעיני חכמים, דווקא הברית של הנישואין היא ההדוקה ביותר מבין כל קשרי המשפחה. "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו" מתפרש אצל חכמים לא רק ככותרת לששת הפרטים הבאים: הורים, בנים ואחים, אלא גם ככינוי לקרבת המשפחה המשמעותית ביותר: "אין שארו אלא אשתו". כמו הקנה המרכזי שעל שמו קרויה המנורה, כך האישה לאיש, שעל שם הדבקות שקושרת ביניהם, "והיו לבשר אחד", נקראת המשפחה כולה "לשארו הקרוב אליו".
השש ועוד אחת של פרשתנו מכינות את הקרקע לקראת השביעיות השלמות שיעמדו בלב צמד הפרשיות שבהן נחתום את קריאת חומש ויקרא, בשבת הבאה.
