הבעיה היא שכעס הוא מצב נפשי נורא. לא סתם אומרים שלכעוס זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים. הכעס מדכא את מצב הרוח ומשבש את שיקול הדעת, ולכן אני מנסה בכל כוחי להיחלץ ממנו, בשלוש דרכים. קודם כול, צמצמתי את החשיפה שלי לחדשות ולרשתות חברתיות. זה אינו אסקפיזם, בריחה מהמציאות, אלא להפך, התחברות למציאות האמיתית, על חשבון עולם הטירוף הווירטואלי, שבו כל ציוץ מעליב ומתנשא נתפס כמגה־אירוע. שנית, כאמור, אני משנן לעצמי בכל שעה את דברי חכמינו בגנות הכעס והכעסנים. שלישית, אני מתאמץ מאוד להתעלות מעל העלבונות שלי ולראות את התמונה הגדולה: במבט מלמעלה אני רואה את החברה הישראלית בריאה וחזקה, ואת התהליכים החיוביים הרבים שמתחוללים בה בעשורים האחרונים. ברגע שאני מצליח בזה, הכעס נעלם. אך כשהכעס חוזר, התמונה הגדולה דועכת. כמו באיורי התעתוע הללו, שבהם אתה יכול לראות זקנה זועפת או נערה מחייכת, תלוי באיזו זווית של האיור אתה מתמקד, אך לעולם אינך מצליח לראות את שתיהן בבת־אחת. עדיף לנסות לראות את הפנים המחייכות.
אני רואה סביבי יותר ויותר אנשים כועסים: כאלו שכועסים איתי וכאלו שכועסים עליי, תחת סמל הזעם של האגרוף הקמוץ
אמר לי מישהו: אבל הכעס הוא כוח מניע חזק; הוא נותן למוחים ולמתפרעים אנרגיה אדירה נגד הרפורמה במשפט, ואולי טוב שייתן גם לנו אנרגיה להפגין ולפעול בעדה. האמת היא שכבר הפילוסוף היווני אריסטו העלה את הטיעון הזה, כאשר טען שהכעס יכול להיות כלי נשק מועיל בידי המידות הטובות והתבונה. ההוגה הרומאי סנקה השיב לו שבמקרה הזה הנשק הוא השולט בלוחם, ולא להפך. כעס נותן לנו תמריץ אדיר בטווח הקצר לפעולות שיגרמו נזק אדיר בטווח הארוך. בדיעבד גם לא תמיד ברור על מה יצא הקצף. המשורר בן המאה ה־15 אוליבייה דה־לה־מארש תיאר קטטות המוניות שפורצות סביב משחקי שחמט. "אפילו המתון שבמתונים", כתב, "פוקעת שם סבלנותו". ומה אם הכעס דווקא מוצדק? הרמב"ם כתב שאסור לאדם לכעוס "אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו". אנחנו צריכים תבונה וסבלנות, התמדה ונחישות, אך לא כעס.
זה קשה מאוד. כנראה לא רק לי, כי אני רואה סביבי יותר ויותר אנשים כועסים: כאלו שכועסים איתי וכאלו שכועסים עליי, תחת סמל הזעם של האגרוף הקמוץ. גיליתי גם שבעיני חלק מהכועסים, אלו שמוקפים בבועה של אנשים שחושבים בדיוק כמוהם וכועסים בדיוק כמוהם, החרון הזועף שלהם הוא דווקא חינני. הפולנים אומרים שמארמון התרבות והמדע שבנו הקומוניסטים נשקף הנוף היפה ביותר בוורשה, משום שזו הנקודה היחידה בעיר שלא רואים ממנה את ארמון התרבות והמדע. ואצלנו היום, אלו שחיים בלב סערת הזעף הם היחידים שלא רואים עד כמה היא מכוערת.
במצב כזה, קשה מאוד להתפייס באמת. הרי חז"ל הורו לנו לא לנסות לְרָצות את חברינו בזמן כעסם. מה קרה לנו? חכמינו אמרו שבני ישראל הם רחמנים, אך גם קשי עורף – וכל זה אמת ויציב. אבל מתי הפכנו לעם כועס? האם נדבקנו מבני דודינו, הנוהגים לחגוג מעת לעת "יום זעם"? למה אנחנו כל כך כועסים, ומתי כבר תשכך חמתנו?
