התאהבתי באריה ברונר משמיעה ראשונה. הקול המחוספס שלו, הנגינה הפראית על הקלידים, הנהמה־זעקה־צעקה שלו. ובמיוחד, הפרשנות המחודשת שהוא נתן לשירים חסידיים מוכרים. אריה ברונר הוציא שלושה אלבומי קומזיץ ואלבום סולו אחד, ולא משנה כמה זמן עבר, אני חוזר אליהם והם זורקים אותי לתקופה אחרת, טובה ורחוקה. צביקה ואני היינו שרים את ״רבות מחשבות״ בשני קולות ומחקים את ברונר כולל הצעקה המיתולוגית בסוף השיר: ״ערב טוב שערי יושרררררררררררררר״.
ניגון קטן | אלי פרידמן
אין בחור ישיבה שלא מכיר את אלי פרידמן. כי אלי פרידמן הוא הזמר הכי ישיבתי שפעל פה אי פעם. אלי כתב על חוויית הישיבה מתוך הבנה עמוקה שלה, וזה היה חלוצי ומרענן וזה בעיקר דיבר אלינו. פריטת גיטרה קלאסית. יושבים על הכינרת בסוף הזמן. נרגילה תפוח. תכף ממשיכים לרב־שימען. מנגנים את ״ניגון קטן״. ותהיה שמחה גדולה בשמיים, כן תהיה שמחה גדולה בשמיים.
שירו למלך | מרדכי בן־דוד
השלמה ארצי של המוזיקה החסידית. מרדכי בן־דוד הוא מרדכי בן־דוד והוא המלך הבלתי מעורער ואף אחד לא חולק על זה. הוא הזמר הזה שעובר מדור לדור וגם אם אתה לא ממש בעניינים, אתה מכיר שני שירים שלו לפחות. ואת ״שירו למלך״ בלחן של בנו, יידל ורדיגר, אין ישיבעבחוער שלא שר אותו אי פעם. אני זוכר שפעם נכנסנו לחנות בגדים בגאולה וראינו את מרדכי בן־דוד מודד חליפה. לא נשמנו.
תורה הקדושה | ר׳ הלל פלאי
קצת בלתי אפשרי לבחור שיר אחד של ר׳ הלל פלאי. ולכתוב על ״אוחילה לא־ל״ זה כמו לכתוב על מעשה ניסים. השירים של פלאי כבר מזמן הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הישיבות ואפילו נכנסו לפנתאון התפילה. כשהיינו שרים יחד בעיניים עצומות את ״תורה הקדושה / התחנני בבקשה / פני הצור הנערץ בקדושה״ היה אפשר להרגיש לרגע באמת את הרוחניות, את התום, את הדיבוק־חברים. זר לא יבין.
אם אשכחך | יעקב שוואקי
במשך שנים ארוכות אתה חי, לומד, אוכל, ישן, מתפלל, מטייל, מדבר ונושם במרחב הישיבתי שהוא מרחב גברי לחלוטין, ופתאום ביום בהיר אחד, מישהו מבני החבורה – אולי אפילו אתה – מתארס עם… בת. איזה דבר מרגש והזוי. וזה תמיד היה יוצר איזה מין מתח כזה באוויר, מתח של התרגשות וריגוש ושמחה וצער שמשמשים בערבוביה. ולכל התמהיל הזה היה סאונד מאוד מסוים של שירי חופה נוגים וריח של אולמות שמחה וטעם של קוגל מהבר־משמחים. וצריך לעשות כבוד לשוואקי שחוץ מזה שהביא לעולם את ״רַחם״ המיתולוגי הביא גם כמה שירי חופה מהיפים ביותר שיש.
זהו. הייתי מאוד רוצה לכתוב מילה על ״תינצל נפשי״ בביצוע של אריק דביר והייתי מאוד רוצה לכתוב על ״שטר התנאים״ של אברהם פריד ועל ״למה״ של מונה ועל ״ענווים״ של יוסי גרין ועל ״יהא שלמא״ של החבר׳ה ובכלל על תופעת האמריקניזציה בז׳אנר החסידי. הייתי מאוד רוצה לכתוב על ״ואומנם האיש הזוכה״ ועל ״אל תקצוף״ ועל יהודה דים ודדי גראוכר ומיכאל שטרייכר, אבל אין מקום. אולי המשך יבוא מתישהו.
