מי שעשוי להתברר כמנצח הגדול בעקבות דו"ח המבקר שהתפרסם שלשום, הוא סגן ראש מח"ש לשעבר, חבר הכנסת משה סעדה. הוויכוח המר והממושך שהתנהל בינו ובין פרקליט המדינה דאז שי ניצן בסוגיית תפקודה של המחלקה לחקירות שוטרים, הוכרע לכאורה על ידי גורם בלתי תלוי – מבקר המדינה. טענותיו הקשות של סעדה נגד תפקודו של הגוף שהוא היה אחד מקברניטיו, קיבלו אישוש בדו"ח ממלכתי חריף בן 98 עמודים.
אם הדו"ח הטרי לא ישקע בתהום הנשייה – וניתן להעריך ששחקנים רבים במערכת הפוליטית לא יאפשרו לו לשקוע בתהום הנשייה – הוא עשוי להיות זרז משמעותי לקידום הצעת החוק של סעדה, המבקשת להוציא את מח"ש מידי הפרקליטות ולהפוך אותה לגוף שאינו תלוי במשרד המשפטים.
דו"חות מבקר המדינה עוסקים בכשלים קטנים או גדולים בגופים המבוקרים, אבל לרוב משאירים תחושה רבע אופטימית שיש עם מה לעבוד, ושכל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אין הרבה דו"חות שהאווירה בהם היא שהגוף המבוקר שבור מן העצמות, חולה מן הראש, קורס תחתיו ממחלות רקע כרוניות ובקושי נושם עצמונית, עד שאולי אין מנוס מלפרק הכול ולהרכיב מחדש. המבקר, שאיננו אמון על קביעת מדיניות אלא על הצפת הכשלים, אינו כותב במפורש שצריך לבנות את מח"ש מחדש, אבל זו המסקנה המתבקשת מדבריו.
קחו לדוגמה את המספרים של שנת 2021: במהלך השנה הזו קיבלה מח"ש 5,356 החלטות סופיות בתיקים. מתוך המספר הזה, ב־3,070 תיקים, למעלה ממחצית, לא בוצעה שום בדיקה מקדימה ושום חקירה, והתיקים פשוט נסגרו. מתוך 2,286 התיקים שנבדקו בבדיקה ראשונית, רק ב־625 תיקים נפתחה חקירה, ורק 68 תיקים הבשילו לכדי כתבי אישום. זהו מספר מזערי בכל קנה מידה, המשקף גוף שאיננו מתפקד.
במהלך שנת 2021 קיבלה מח"ש 5,356 החלטות סופיות בתיקים. מתוך המספר הזה רק ב־625 תיקים נפתחה חקירה, ורק 68 תיקים הבשילו לכדי כתבי אישום
כידוע, לא על כל דחיפה אגרסיבית של שוטר האזרח הפגוע מטריח את עצמו להגיע למח"ש ולהגיש תלונה. ואם רק כאחוז אחד של התלונות מבשיל לכדי כתב אישום, המשמעות היא אחת: תת־תפקוד חמור של מח"ש. הפרקליטות היא חלק מהמחדל. רק 1.5 אחוז מהעררים שהגיעו לפרקליטות על תיקים שנסגרו – התקבלו. במספרים זה אולי ברור יותר: בשנת 2020 התקבלו שלושה עררים, וב־2025 חמישה בלבד. אגב, משך הטיפול הממוצע בערר עמד על 200 ימים.
מטבע הדברים לא כל תלונה מצדיקה כתב אישום, אולם במצב תקין כל תלונה צריכה להיבדק לעומק, כדי לבחון אם יש מקום לנקוט צעדים אתיים או פיקודיים נגד השוטר, גם בהיעדר הצדקה לפתיחה בהליך פלילי. בצבא, למשל, לכל חייל יש תיק אישי, ואם מצ"ח פתחה נגדו בחקירה והחליטה לסגור את התיק, היא תעביר המלצה מסודרת אם יש מקום לטיפול פיקודי או משמעתי. נילון במדים לרוב לא ייפול בין הכיסאות.
במח"ש זה לא עובד ככה. 55 אחוזים מהתיקים שנסגרו, לא הועברו לשום גורם במשטרה כדי לבחון אם יש מה לעשות בעניינו של הנילון, ושוטרים שסרחו ממשיכים להתקדם מבלי שאף אחד מפקח עליהם. מחלקת המשמעת של המשטרה בקושי מתפקדת, ובשנת 2021 היא הגישה רק 89 תביעות לבית הדין המשמעתי. היא סובלת ממספר מצומצם מאוד של תקנים, מפקדיה הטילו עליה משימות נוספות שכלל אינן קשורות לטיפול פיקודי נגד שוטרים שסרחו, ופעילותה הכללית דלה. המחדל הוא לא רק מול השוטרים אלא גם מול המתנדבים: משטרת ישראל מעסיקה מספר גדול של מתנדבים: 24,700. אולם בשנים 2020־2021 הוגשו ארבעה כתבי אישום בלבד נגד עבירות שביצעו מתנדבים.
חוקרים את עמיתיהם
עוד לפני שמדברים על תקנים, ציוד וסמכויות, צריך לדבר על ניגוד העניינים המבני שבו מצויה מח"ש. בראש ובראשונה, זוהי הכפיפות שלה לפרקליטות. כידוע, את תיקי החקירה הגדולים מנהלת המשטרה בהכוונה צמודה של פרקליט מלווה. במקרים של תיקים מתוקשרים ורגישים במיוחד, זהו צוות פרקליטים בהכוונת פרקליט המדינה.
נניח, לשם המחשה, אירוע שבו החוקרים ביצעו עבירות: פרצו לטלפונים ניידים ללא צו, פגעו בראיות או גבו הודאה תוך הפעלת אמצעים פסולים. אם פרקליט המדינה מעורב בתיק, כל חקירה נגד השוטרים היא בעקיפין גם חקירה נגד הפרקליט. גם במקרים שבהם הפרקליט איננו חשוף אישית לחקירה, העבודה הצמודה שלו מול הבכירים במשטרה יוצרת אינטרסים מקצועיים חופפים או יחסי חברות, המתורגמים ליחסי תן וקח. כל זה כאשר במקביל החלטות בעניין פתיחת חקירה, פיקוח על החקירה במח"ש והגשת כתב אישום נגד קצין משטרה בכיר, נתונות בידיו של פרקליט המדינה. במצב כזה לא סביר שחוקרי מח"ש, הכפופים ישירות לפרקליטות, יערכו חקירה חסרת פניות נגד בכירים במשטרה שעימם יש לפרקליטות יחסי עבודה צמודים. הבעייתיות המובנית הזו מסבירה אולי מדוע בשנים האחרונות כמעט לא נפתחו חקירות ולא הוגשו כתבי אישום נגד קצינים בכירים במשטרה.
מסקנת המבקר בעניין נחרצת: מח"ש לא יכולה להישאר כפופה לפרקליטות. "ישנן השפעות לשיוך המוסדי של הגופים הנמנים עם המערך, בדגש על השיוך של מח"ש לפרקליטות המדינה ושל מחלקת משמעת במשטרה לאגף משאבי אנוש של המשטרה, על יכולתם להבטיח עצמאות תפקודית מלאה", הוא כותב. על פי הדו"ח, גם השוואה בינלאומית מלמדת שהמגמה כיום היא להעניק לגופי חקירת שוטרים עצמאות מלאה, ולנתק את התלות שלהם במערכת התביעה.
בעיה נוספת היא שאין שום סנכרון במידע בין הגופים השונים. ייתכן מצב שבו שורה של תלונות שהוגשו נגד שוטר ייסגרו במח"ש, אף אחד ממפקדיו לא יֵדע עליהן, והוא יקודם במערכת. אין תיק אישי דיגיטלי המכיל את כלל ההליכים – המשפטיים, המשמעתיים או הפיקודיים – אשר ננקטו נגד השוטר. המשטרה בעצמה לא יודעת פרטים בסיסיים על שוטריה.
אם ניגוד העניינים שבין הפרקליטות למח"ש כה זועק, למה רק עכשיו אנחנו מתעוררים? אולי התשובה היא שטיפת המוח נגד טוהר כוונותיהם של נבחרי הציבור
היעדר מערכת מידע אחודה משפיע גם על מצבם של מגישי התלונות. אם אתה אזרח והתלוננת נגד אזרח אחר, החוק מחייב את המשטרה לתת לך גישה למערכת מנ"ע (מערכת לנפגעי עבירה), שם תוכל להזין סיסמה ולקבל מידע על מצב החקירה, זהות הגורם המטפל, החלטות בתיק וכדומה. לעומת זאת, אם אתה אזרח שהתלונן על שוטר, אין לך אלא לגשש באפלה.
ממצאים חשובים נוספים בדו"ח עוסקים ב"צוות חשיפה" במח"ש. מדובר בצוות־עילית במחלקה, שאמור לאסוף מידע עמוק על התיקים הרגישים והחשובים ביותר. מעין להב 433 של מח"ש. הצוות הזה, כך מתברר, כמעט משותק. חלק מהתקנים שלו אינם מאוישים והוא בקושי מתפקד. גם אגף החקירות והמודיעין במח"ש נמצא במצב בעייתי מאוד. הוא לא אוזרח, והקצינים המשרתים בו הם שוטרים הבאים לקדנציה וחוזרים למשטרה. ניגוד העניינים של החוקרים המשטרתיים כפול: מבחינת עבודתם במח"ש, הסיכוי שהם ירצו "להסתבך" עם קצינים בכירים העשויים להשפיע על קידומם בעתיד איננו גבוה. מנגד, הם חוזרים אחר כך למשטרה כשהם יודעים את כל הסודות האפלים על השוטרים הבכירים, ויכולים להשתמש ב"מידע הפנים" שלהם כקלפי מיקוח. לדעת המבקר, מצב זה יוצר "פגיעה מובנית ביעילותם של אנשי המודיעין לפעול באופן עצמאי ולממש את אחריותם".
גם החוקרים האזרחיים של מח"ש תלויים בשוטרים: אין להם נגישות למערכות המידע של המשטרה, הם לא יכולים להוריד תמונות ממצלמת גוף של שוטר או ממצלמות המחוברות למוקד 100 של המשטרה, וחסרות להם סמכויות חוקיות. לא פעם הם מוצאים עצמם נזקקים לקציני מודיעין כדי שיחתמו להם על צווים מסוימים.
הדו"ח עוסק גם בעבירות שנופלות בין הכיסאות: עבירות של חטא ועוון קל, שהעונש עליהן הוא עד שנת מאסר. החוק אינו נותן למח"ש סמכות לחקור עבירות אלו, והמשטרה גם היא לא עוסקת בהן. בשורה התחתונה, אם הוגשה תלונה נגד שוטר בגין עבירה שכזו – אף אחד לא יטפל בה. לשם השוואה, משנת 2017 ועד שנת 2022 הגישה המשטרה 50 אלף כתבי אישום נגד אזרחים רגילים בגין עבירות כאלה.
המלצות חלביות
במשרד המבקר מדגישים שהם עוסקים בסוגיות מערכתיות רוחביות ולא בתיקים ספציפיים, אבל הבעיה של הדו"ח הזה היא הפער בין הממצאים החמורים ובין ההמלצות החלביות. אין בדו"ח הטרי הסקת מסקנות אישיות נגד ראש מח"ש קרן בר־מנחם, שכל הראיות מראות שהגוף תחת ניהולה מצוי בצלילה חופשית. אין התייחסות לשרשרת הכשלים שהובילונו עד הלום, ובמרכזם מערכת היחסים הרעילה ששררה בין שלושת קודקודי המשולש שניהל בעבר את המערכת: פרקליט המדינה שי ניצן, המפכ"ל רוני אלשיך ובכירי מח"ש כרמל וסעדה.
אולם השאלה החשובה ביותר היא זו: אם ניגוד העניינים שבין הפרקליטות למח"ש כה זועק, כיצד הצליחה הראשונה לשמור על השליטה בשנייה במשך שנים רבות כל כך? למה רק עכשיו אנחנו מתעוררים? ייתכן שהתשובה היא שטיפת המוח נגד טוהר כוונותיהם של נבחרי הציבור, שכולנו עברנו ועוברים כל הזמן. השיח הישראלי קידד לנו בראש שראש מח"ש לא יכול להיות כפוף לשר, כי השר הוא הרי "פוליטי", וממילא הוא ישקול רק "שיקולים פוליטיים", להלן "שחיתות". איבדנו את "חזקת התקינות המנהלית", ואנחנו לא מאתגרים את ההנחה הזו. היא פועלת עלינו בדרך כמעט מאגית, וגורמת לנו להעדיף כל חלופה אחרת, "מקצועית", גם כאשר היא מוכחת ככישלון חרוץ.
