השבוע חלבו אותנו עוד קצת. בבוקר יום שלישי הוכרז על עלייה של 9.28% במחיר מוצרי החלב המפוקחים, אחת־עשרה במספר. למחרת הודיעו כל המחלבות הגדולות – תנובה, שטראוס, טרה – שגם מחיר מוצרי החלב שאינם בפיקוח יעודכן כלפי מעלה. הכותרות התמקדו בשר האוצר בצלאל סמוטריץ' ומאמציו בדקה התשעים להפחית את ההתייקרות, שהייתה אמורה לעמוד על 16% לפי הסכם שחתמה הממשלה הקודמת עם המחלבות והרפתנים. גם אז, שר האוצר אביגדור ליברמן דחה ברגע האחרון התייקרות בשיעור ניכר, והעביר את כוס התרעלה למשמרת של הבא אחריו. חוק טבע: אנשים שהצלחתם בעבודה תלויה באהדת הציבור, לא רוצים לחתום על התייקרות מחירים. אבל האמת היא שגם לפני גל האינפלציה הנוכחי, מחיר החלב לצרכן בישראל הוא מהגבוהים בעולם: 77% יותר מהממוצע באיחוד האירופי, לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע.
אם תשאלו כל עסקן חקלאות, הוא יספק לכם שלל סיבות אובייקטיביות־לכאורה לפער במחיר: אנחנו מדינת אי, המזון לפרות יקר כאן פי 1.3 מבאירופה, האקלים החם מפחית את תנובת החלב, יש צורך לשמור על רפתות קטנות ולא רווחיות בגבולות הביטחוניים, ועלינו לשמור על "הביטחון התזונתי". אלא שהנתונים האובייקטיביים הם שתנובת החלב של הפרה הישראלית נמצאת במקום שני בעולם (אחרי דנמרק), 43% יותר מהפרה האירופית הממוצעת. גם הרפת הממוצעת בישראל גדולה פי 9(!) מהממוצע ביבשת. משק החלב שלנו יעיל טכנולוגית ובעל יתרון לגודל, אז למה זה לא בא לידי ביטוי במחיר?
שלוש מחלבות גדולות שולטות ב־95% מהשוק. אפילו במונחי המשק הישראלי, רמת הריכוזיות בענף החלב היא יוצאת דופן
לפי מבקר המדינה, חלק מהפער אכן קשור למזג האוויר, סוגיית הכשרות או עלות הגרעינים המיובאים מאוקראינה, אבל עיקר הבעיה היא במבנה: "ענף החלב בישראל הוא ייחודי בהשוואה לעולם וכן בהשוואה לענפי מזון אחרים בישראל, שכן על פי הוראות הדין המדינה מתכננת אותו ומפקחת עליו בכל שלבי שרשרת הייצור". השיטה הסובייטית הישנה והטובה הייתה נהוגה בחקלאות גם במרבית העולם המערבי במאה הקודמת, אבל "כיום, למעט מדינת ישראל, המדינה היחידה שבה קיימת אסדרה מדינתית של ענף החלב בכל שרשרת הייצור היא קנדה".
מבחינה כלכלית, גם אם נניח שכולם מסכימים על הצורך לתמוך בחקלאות, השאלה היא איך לעשות את זה. השיטה אצלנו היא הגנה מפני תחרות מחו"ל באמצעות שיעורי המכס על ייבוא חלב ומוצריו, שהם מהגבוהים ביותר במשק; והגנה מפני תחרות פנימית בכך שהממשלה מתכננת את ההיצע, הביקוש וגם את המחיר. כלומר, הסבסוד לחקלאות מגיע בתמיכה עקיפה מהכיס של הצרכן, שמשלם מחיר גבוה באופן יחסי. האלטרנטיבה היא לתמוך בחקלאים באופן ישיר מתקציב המדינה.
בשנת 2015 יושמה במדינות האיחוד האירופי רפורמה במשק החלב, שכללה ביטול מוחלט של שיטת המכסות ופתיחת השוק לתחרות, לצד הגדלת התמיכה הישירה לרפתנים. ה־OECD ממליץ לישראל בכל שנה על אימוץ המודל הזה, וגם דו"חות מקומיים דוחפים לכך עוד מ־1998, אך ללא הועיל. אפילו "רפורמת החקלאות" של ליברמן ועודד פורר בממשלה הקודמת, לא כללה את ענף החלב שמכיל שחקנים חזקים מאוד במשק.
שביל החלב
אז איך עובד שביל החלב בישראל? ננסה לפרק אותו: שרשרת הייצור מתחילה אצל שר החקלאות, שקובע בכל שנה לכמה חלב זקוקים אזרחי ישראל (קצת יותר ממיליארד וחצי ליטר), ומחלק בהתאם "מכסות ייצור" לרפתנים באמצעות גוף שנקרא "מועצת החלב". 686 רפתות יש בישראל, מתוכן 440 באזורי עדיפות לאומית. הרפתות הקיבוציות הן גדולות ורווחיות, ומייצרות כ־60% מהחלב, בעוד הרפתות המשפחתיות במושבים קטנות יותר ויעילות פחות. הזכות לייצר חלב היא נכס כלכלי שאפשר לקנות, למכור ואפילו להוריש, אבל אסור לחרוג מעבר למספר הנקוב שהגדירה מועצת החלב.
למעשה, מדובר בקרטל חוקי לחלוטין. לחקלאות בישראל יש פטור מחוקי ההגבלים העסקיים והגברת התחרות. מועצת החלב מוסמכת גם "לווסת את הייצור", ולעדכן את המכסות של החקלאים מעת לעת, לפי השינויים בשוק. אך הפלא ופלא, מדי שנה בחגי תשרי נוצרת בעיה כרונית של מחסור בחלב ומוצריו, בגלל "מיעוט ימי עבודה". כך למשל, בתקופת חגי תשרי 2021 הושמדו 3.2 מיליון ליטר חלב, מסיבות שלטענת מועצת החלב קשורות בתהליכי פסטור או בענייני כשרות.
כאמור, המכס הגבוה מעניק לחקלאים פטור למעשה גם מתחרות מחו"ל. קיימת מכסה בסך כולל של 9,500 טונה לייבוא גבינות קשות פטורות ממכס, ולפי משרד האוצר, הגבינות הצהובות המיובאות במסגרת המכסות נמכרות בכ־30 שקלים לק"ג, בזמן שהמחיר המפוקח לגבינה צהובה מתוצרת ישראל הוא כ־45 שקלים לק"ג. זוהי הוזלה משמעותית, אבל עדיין היקף הייבוא בענף מוצרי החלב קטן ביחס לצריכה. הלובי החקלאי טוען שייבוא חלב ניגר בלתי אפשרי טכנית משום שהוא יתקלקל בדרך, ובכל זאת עומד על רגליו האחוריות בכל פעם שמציעים להפחית את המכסים.
בשלב הבא, האוטו שלנו הגדול והירוק מוביל את החלב לתנובה, או לכל מחלבה אחרת. כמה מקבל הרפתן? "מחיר המטרה" לליטר חלב גולמי נקבע גם הוא מלמעלה מהממשלה, באמצעות נוסחה שמשקללת את הוצאות הרפתנים, כמו המזון לפרות, החשמל, כוח האדם וכן הלאה. לשם ההבנה הפשוטה, מחירו של ליטר חלב 3% בקרטון לצרכן היה עד השבוע 6.23 שקלים, כאשר מחיר המטרה היה 2.34 שקלים לליטר. כלומר, מחיר המטרה מהווה כ־40% מהמחיר הסופי, והוא משפיע על מחיריהם של כלל מוצרי החלב, המפוקחים ושאינם מפוקחים. המחיר הזה, שמקבלים הרפתנים, גבוה ב־24% מהממוצע האירופי.
מבקר המדינה גילה שהחישוב של שכר הרפתנים נעשה על פי השכר הממוצע במשק (12,522 שקלים) ולא על פי השכר הממוצע בענף החקלאות (8,432 שקלים) – מה שהטה את מחיר המטרה כלפי מעלה באופן דרמטי. בנוסף, הנוסחה מתבססת על סקר רווחיות שנעשה בין הרפתות. לשיטת המבקר, "הכללתן של הרפתות המשפחתיות ההפסדיות בסקר החלב מעלה את מחיר המטרה לצרכן ומשמרת את הרווחיות הגבוהה של הרפתות השיתופיות". במילים פשוטות, שיטת החישוב מנצלת את המושבניקים הקטנים כדי להקפיץ את המחיר כלפי מעלה, ומי שנהנה מכך הם הקיבוצניקים. כמה נהנים? המבקר קובע שגובה ההטבה לרפתות השיתופיות נע בין 38 ל־196 מיליון שקלים בשנה.
הנתונים הללו מאירים באור אחר את הטיעון הקבוע בנוגע לחיזוק הפריפריה ולשמירה על ביטחון המדינה. כך למשל אמר שר החקלאות לשעבר אלון שוסטר, חבר קיבוץ מפלסים, בריאיון ל־ynet: "חקלאות היא גם פריסה גיאוגרפית, היצמדות אל הגבולות, מימוש ריבונות. היא היופי של הארץ הזאת, וזה אלמנט תרבותי ושימור מסורת שאנו מאוד גאים בה. חשוב לנו שתהיה פרנסה למושבניקים הקטנים, הזעירים, בגבול הצפון. אנחנו נאבקים על זה, כן. אין בזה שום בושה". הרעיון הזה שובה את ליבם של רבים, ברוח הציטוט המפורסם של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו".
אלא שהניתוח של מבקר המדינה מצביע על הפער הדק בין ציונות לציניות: "המנגנון הקיים עשוי שלא לקדם את הרציונל שבבסיס חוק החלב לעניין חיזוק ההתיישבות בפריפריה", קובע המבקר. כך, רפתות יעילות, מפותחות ומבוססות, המייצרות חלב בעלות נמוכה, נהנות ממנגנון זה גם אם הן שוכנות במרכז הארץ. "לעומת זאת, רפתות משפחתיות קטנות, גם אם הן שוכנות בפריפריה, המייצרות חלב בעלות גבוהה – אינן נהנות ממנגנון מחיר המטרה ובממוצע הן מייצרות חלב בהפסד לאורך זמן רב".
להתעקשות על הנשמת רפתות קטנות והפסדיות מכספי צרכני החלב יש השלכות גם על צער בעלי חיים. להערכת אגף רווחת בעלי חיים בשירות הווטרינרי, בכ־20% מכלל הרפתות בישראל מוחזקים בעלי חיים בתנאים הפוגעים ברווחתם באופן חמור ביותר. "מתוך 33 מבדקים שערכו ברפתות משפחתיות, ל־55% ניתן ציון מסכם לקוי. לעומת זאת, ברפתות במגזר השיתופי ניתן ציון מסכם לקוי ל־36%". ברור שרפת קטנה והפסדית, שקונה מזון לפרות במחיר גבוה יותר מרפת גדולה, עלולה לצמצם עלויות בגודל המבנה, המכשור והשקעות חיצוניות.
ומה לגבי ביטחון המזון? בהתחשב בעובדה שרוב מוחלט של המזון לפרות מיובא מחו"ל (ולכן הושפע מאוד מהמלחמה באוקראינה), זוהי טענה מוזרה. לא לחינם החקלאים מתנגדים בתוקף לפתיחת הייבוא לתוצרת חקלאית, אך תומכים בהתלהבות בייבוא של כלים ומזון. בשעת חירום, אם הייבוא לישראל ייחסם לא יהיו לנו גם טרקטורים, דלק להסיע אותם, דשנים ואינספור חומרי גלם אחרים. חזונו של בן־גוריון למשק אוטרקי בלתי אפשרי מבחינה טכנית פשוטה, וקיים ברמה התיאורטית בעיקר בקרב קבוצות בעלות אינטרס למנוע תחרות מחו"ל.
לא מדובר רק בלובי החקלאי, שכבודו במקומו מונח אך כוחו הפוליטי נחלש משמעותית בשנים האחרונות, אלא גם במחלבות עצמן. 60% מהחלב הגולמי זורם דרך תנובה. יחד עם טרה (שבבעלות קוקה־קולה) ושטראוס, שלוש המחלבות הגדולות שולטות ב־95% מהשוק. אפילו במונחי המשק הישראלי, רמת הריכוזיות בענף החלב היא יוצאת דופן.
מפוקח זה יקר
השלב האחרון הוא אנחנו, הצרכנים. כמחצית מצריכת מוצרי החלב היא של המוצרים המפוקחים, וכפי שלמדנו על בשרנו השבוע, גם המחצית השנייה מתייקרת יחד עם המוצרים בפיקוח. למעשה, הממשלה קובעת את המחיר לצרכן כדי לשמור על "מוצרי היסוד" נגישים לכול. אלא שבמרבית מדינות המערב, שאינן מפקחות על המחירים, האזרחים נהנים מחלב, ביצים ולחם זולים הרבה יותר מבישראל.
מרכז המחקר והמידע של הכנסת הראה כי בעשור שבין 2005 ל־2014 התייקרו כל המוצרים המפוקחים – חוץ מספרי לימוד וכרטיסי אוטובוס – ב־38.5%, בזמן שמדד המחירים לצרכן עלה ב־22.2% בלבד. רק לאחרונה, אחרי שנים של מחסור מרגיז ומתסכל בחמאה, נפתחה האפשרות לייבוא חופשי שפתר את המשבר והוריד את מחיר החמאה מתחת לזה המפוקח. כתוצאה מכך, ועדת המחירים הוציאה את החמאה מפיקוח המחירים בנובמבר 2021.
אף שוועדה מקצועית קובעת את המחיר המפוקח, הוא דורש חתימה של שרי האוצר והחקלאות, מה שחושף את המנגנון הטבעי של היצע וביקוש לעיוותים על בסיס אינטרסים פוליטיים. לעיתים קרובות נוצר פער בין עליית מחיר המטרה, זה שמשולם לרפתנים, למחיר המפוקח שמשלם הצרכן, שנשאר נמוך כפי שעשו סמוטריץ' וליברמן. במצב כזה, למחלבות נהיה פחות ופחות משתלם לייצר מוצרי חלב. ואכן, בחלק מהמוצרים ישנה נסיגה בשנים האחרונות של תנובה וטרה, מה שנותן את אותותיו בדמות מחסור על המדפים. לחלופין, החברות הללו משקיעות הרבה מאוד כדי שנקנה כל מיני גבינות מיוחדות, חלב מועשר, או ביצים בתוספת אומגה 3, שבשינוי אדרת קטנטן מאפשרות להן לגבות מחיר גבוה בהרבה.
כל זה לא מנע השבוע משר הכלכלה ניר ברקת לאיים על חברת קוקה־קולה בהכנסת מוצריה לפיקוח מחירים. גם ליברמן וברביבאי הציגו איום דומה בשנה שעברה, כאשר האינפלציה החלה לתת את אותותיה אצל יצרני ויבואני המזון. במקרה של החלב, דחיית ההעלאה, ששר האוצר התגאה בה השבוע, פירושה העמקת ההתחייבות של כלל האזרחים לשלם בריבית למחלבות בעתיד.
ושוב קיבלנו את אותו עיוות שגורם מבנה השוק: הממשלה היא לא גוף מוצלח בתכנון ענף כלכלי לכל אורכו ורוחבו. פתיחה לתחרות ותמיכות ישירות בחקלאים מתקציב המדינה עשויות לשמר את ההיבטים של חיזוק הפריפריה, הביטחון והמוצרים כחול־לבן בצורה פרוגרסיבית, בדומה למס שאנחנו משלמים. לעומת זאת, חסימת התחרות ותמיכה עקיפה בחקלאים דרך הצרכן היא רגרסיבית ונופלת על כתפיהם של הצרכנים, גם אם מדובר במשפחות עניות. באופן הצהרתי, כל הדו"חות ואפילו הארגונים החקלאיים מסכימים שהגיע הזמן לעבור למודל האירופי, אבל ברמה המעשית זה לא מתקדם. לא בוכים על חלב שנשפך, רק מעבירים אותו, מבעבע, לשר הבא שיתמודד במשמרת שלו. 
