צריך להודות ביושר שנכשלנו. זו רק הייתה שאלה של זמן מתי החמאס יחדש את האלימות, ומטח הטילים אתמול לעבר יישובי הדרום נתן תזכורת כואבת לכך שההרתעה הישראלית פשוט לא עובדת. הכישלון של מערכת הביטחון במאבק בחמאס אינו טמון בטקטיקה או באמצעים טכנולוגים, שהרי בכל פרמטר ישראל עדיפה על ארגון הטרור העזתי עשרות מונים, אלא נובע מהיעדר הבנה של עקרונות הבסיס להצבת גבולות.
ממשלות ישראל בעשורים אחרונים אינן לבד בסיפור הזה, גם הורים רבים מתקשים בדיוק באותו המקום. הספר הראשון שכתבתי עוסק במפתחות להצבת גבולות לילדים, בו אני מתאר טעות נפוצה ביותר של הגעה לתוצאה שלא יוצרת שום הפרעה או אי נעימות בתגובה להתנהגות השלילית של ילדים. לדוגמה, ישנם הורים ששולחים ילדיהם לחדר כצעד ענישה להתנהגותם השלילית, אך בעיני ילדים רבים מדובר בפרס שדווקא מחזק את ההתנהגות – זמן שקט ונעים בחדר עם הצעצועים. הורים אחרים מרימים את קולם וצועקים, מה שבמקרים רבים נחווה באופן לא מודע על ידי הילדים כניהול ההורה והמצב, ושוב נוצרת תוצאה לא רצויה של מתן פרס במקום ענישה.
בדיוק כמו בכשלים ביחסים היום-יומיים בין ההורים לילדיהם, שלא מפנימים שכדי שהתנהגות תיעלם היא צריכה להיות מקושרת לגירוי שלילי, כך גם טועה ממשלת ישראל. הפצצה של מפקדות החמאס בעזה ו"פגיעה בתשתיות" אינן מסייעות במיגור הטרור משום שהן לא מהוות גירוי שלילי עבור מנהיגי הארגון.
עבור דיקטטורים כמו ראשי החמאס והשליטים באיראן, הרג של אזרחיהם איננו דבר בעייתי כלל, כי מה זה כבר עוד כמה מאות או אלפי הרוגים עבור משטר תאוקרטי? גם כאן מדובר בפרס עבור השלטון, שבכל תרחיש הוא יצטייר כמי שנלחם באויב ומגן על התושבים וכך מונע מהומות נגדו, גם במחיר שפיכות דמים בקרב עמו.
הרס בתים בעזה אולי מסייע לתחושת סיפוק רגעית בציבור הישראלי, אך לשלטון בעזה הוא דווקא מעניק עוד נקודות "זכות" מול העולם כיוון שהוא מצטייר כקורבן של התוקפנות הישראלית. תהיו בטוחים שלמנהיגי החמאס ומשפחותיהם יהיה מקום בו הם יוכלו לישון בנוחות, גם אם מאות אלפים מתושבי עזה יוותרו מחוסרי דיור.
סוגיות כמו חיי אדם או המצב הכלכלי ברצועה אינן מעניינות את שלטון החמאס, ולכן המשך הפגיעה בו באותן הדרכים שניסינו עד היום, אינה אלא משחק לידיהם. מוטב שנפנים את החוק שחל בשכונה האלימה והרצחנית בה אנו חיים: לשליטים דיקטטורים איכפת רק מדבר אחד – מעצמם. הפסקת סבבי הלחימה החוזרים ונשנים בעזה תתרחש רק כאשר המנהיגים בעזה יחושו את האיום באופן ישיר ויבנו שחייהם בסכנה. על ישראל להציב לחמאס משוואה ברורה לפיה ירי על אזרחיה פירושו חיסול כל הנהגת הארגון. גם אם ישראל תשמור לעצמה את הזכות לממש את האיום ולבצע סיכולים, בחלוף כמה חודשים ולא באופן מידי, האפקט ההרתעתי יישמר.
דא עקא, יישום משוואה זו דורש קבלת החלטה אמיצה של ההנהגה הישראלית מאחר והמהלך עלול להוביל לסבב לחימה חדש. בכל נקודת חיכוך עם החמאס, ישראל מנסה להכיל את האירועים, שואפת "להרגיע את המצב" ובוחרת להמשיך הלאה עד לסבב הבאה. וזהו, אם כן, בדיוק המתכון הבטוח להמשך סבבי האלימות. טיפול יעיל בבעיה, כל בעיה, דורש לפעמים לעצור ולהתמודד, גם אם בשלב הראשון הדבר יגבה מחירים לא פשוטים.
כל עוד הממשלה תנחה את מערכת הביטחון לשלוף תגובה צבאית מתוך סל התגובות המוכר שנוסה בעבר, המציאות של ירי טילים רק תמשך . במקום זאת, כדאי שישראל תגלה אומץ גם במחיר מתיחות בטווח הקצר, ופעם אחת ולתמיד תכיל משוואה חדשה לפיה שפיכת דם ישראלי יגרור מחיר כבד מנשוא ממקבלי ההחלטות בעזה.
