יש לחיה קטע חדש בשבועות האחרונים. בכל ערב, כשאנחנו מניחים אותה במיטה, היא מפקחת עלינו, כדי לוודא שאנחנו לא עוזבים אותה. היא לא רוצה לבד. ככה זה עובד. בדקות הראשונות היא נעמדת על המזרן, ונועצת בי מבטים מאיימים. היא בת שנה ושלושה חודשים, ועוד לא יודעת לדבר. אבל העיניים הנוקבות שלה אומרות מילים מפורשות. שלא תעז לעזוב אותי, אבא. אתה נשאר כאן, נשמה. אתה נשאר כאן עד שאני נרדמת.
אחר כך, כשהיא רואה שאני יושב בצייתנות על הכיסא שליד המיטה, היא נשכבת על המזרן הרך, וממלמלת לעצמה קשקושים של תינוקות. בהתחלה זה אולי נראה כאילו היא מתחילה להירדם. אבל כל כמה דקות היא מתיישבת, מזדקפת ומביטה בי במבט חשדני, כדי לוודא שאני עוד שם. וכשהיא מתיישבת אני מרגיש את מה שהרגשתי כשהמפקדים המרושעים הגיעו לבקר אותי כשעישנתי בעמדות השמירה בטירונות. אני מרגיש את מה שהרגשתי כשהמפקחים האפורים הביטו בי כשרימיתי בבחינות הבגרות. אני מרגיש את מה שהרגשתי כשהחוקרות המנומסות בנתב"ג שאלו אותי אם ארזתי לבד. זאת האמת העצובה. ביתי הפעוטה ממשטרת אותי. אני נתון לחסדיה. אם היא תרים את הראש ואני לא אהיה שם לידה, היא תתחיל מיד לצרוח.
בימיו הראשונים של משטר הטרור הזה, עוד ניסיתי לחמוק מהחדר שלה. הייתי מנצל כמה רגעים של שקט ושל חוסר ריכוז, וזוחל אל הסלון, כמו נחש, באיטיות ערמומית, ובדממה מוחלטת. אבל ההימלטויות העלובות שלי אף פעם לא עלו יפה. חיה היתה קולטת אותי בשניות. הסנסורים שלה רגישים וחדים. היא מרגישה הכול, ושומעת הכול, ורואה הכול. היא כמו מורה מרושעת. יש לה עיניים בגב.
אז כמעט בכל ערב, אני מתיישב על הרצפה למרגלות המיטה של חיה, שפוף ומובס, ומשחק שחמט בפלאפון. פעם בכמה דקות חיה מרימה את הראש ומציצה עליי, כדי לוודא שאני עוד שם. וכשהיא מסתכלת עליי אני מביט בה בהכנעה, ולוחש לה, אני כאן, חיה. את לא לבד. לפעמים לוקח לה עשר דקות להירדם. לפעמים עשרים. ולפעמים אני יושב שם שעה. כמו לוזר.

בימיו הראשונים של מגדל הפיקוח הזה, התעצבנתי על הזמן שמתבזבז, ועל תחושת הנרדפות שחיה השליטה בנפשי. אבל בימים האחרונים התחלתי לשמוח בו. מבלי לקרוא את פרק ב' בספר בראשית, חיה כבר יודעת שלא טוב היות האדם לבדו. היא לא רוצה להיות לבד. היא תובעת מאיתנו להיות לצידה. היא בוכה וצורחת, עד שהיא רואה שאנחנו שם. רק אז היא מצליחה להירדם. היא לא צריכה שנלטף אותה. היא לא צריכה שנדבר איתה. ברגע שהיא רואה שאנחנו בסביבה, היא צונחת על המזרן ועוצמת עיניים. רק לא להיות לבד.
לא טוב לבד. חיה כל כך קטנה. איך היא כבר יודעת את זה. איך היא כבר מרגישה את זה. איך היא כבר נלחמת על זה. וכמה נוגעת ללב המלחמה הזו שלה. כמה מתישה ומוכרת המלחמה הזו. זו אותה המלחמה שכולנו מתנהלים בה. זו מלחמת הקיום של ההוויה. זו המלחמה שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, נגד הבדידות.

תל־אביב רוחשת מונדיאל בימים האחרונים. הפאבים מלאים באנשים שמצטופפים ורואים ביחד משחקי כדורגל משעממים. יצא לי השבוע לצפות ככה במשחק אחד. עם עוד מלא אנשים שאני לא מכיר. התלהבנו ביחד מהגולים. התמרמרנו ביחד כשנשלפו כרטיסים צהובים. צעקנו ביחד בכל פעם שמישהו בעט למסגרת. כל כך נהניתי כשהייתי שם, איתם ביחד. לא מהמשחק נהניתי. אין הרבה דברים שמשעממים אותי כמו כדורגל. נהנתי מהיחדנס. במשך תשעים דקות לא הייתי לבד.
חיה עומדת במיטה וצורחת, עד שהיא רואה שמישהו נמצא שם איתה, והיא צודקת. זו המלחמה הגדולה של החיים האלה. כולנו עומדים על המיטה וצורחים כדי לא להיות לבד. אנחנו צופים במשחקי כדורגל משמימים וצורחים. אנחנו מעלים פוסטים בפייסבוק וסופרים את הלייקים. אנחנו הולכים לבית הכנסת ושרים לכה דודי. אנחנו יושבים בבתי קפה עם מחשבים ניידים. רק לא להיות לבד.
אנחנו מתאהבים. מתחתנים. עושים ילדים. אנחנו לומדים. עובדים. בוכים. צוחקים. מנגנים ושרים. כותבים וקוראים. רק לא להיות לבד. אנחנו צופים בסדרות עם חברים. אנחנו רואים את האח הגדול, למרות שהעונה החדשה מעפנה. אנחנו בודקים כל כמה דקות מי צפה לנו בסטורי. רק לא להיות לבד. רק לא להיות לבד.
חיה עוד לא בת שנה וחצי, וכבר הבדידות גורמת לה לבכות ולצרוח. כבר כמה שבועות שאני יושב מתחת למיטה שלה, במשך דקות ארוכות, סופר לייקים ומשחק שחמט בפלאפון, עד שהיא נרדמת. וכשהיא נרדמת אני חומק בשקט מהחדר שלה, ומשאיר אותה לבד. כי זאת האמת. אחרי כל המשחקים והשירים והאהבות והחתונות והילדים והדמעות והתגובות והשיתופים. בסוף אנחנו לבד בחיים האלה. אנחנו לבד לגמרי. אנחנו תקועים עם עצמנו. נולדים לבד. וחיים לבד. ומתים לבד. ולא טוב היות האדם לבדו. אבל הוא לבדו. והבדידות כל כך עייפה אותו, שכבר אין לו כוח לבכות או לצרוח.
