ביום שלישי בערב, אחרי יום שלם שבו הייתי עם הקטן בבית (כך יצא, לא שואלים שאלות), קרסתי על הספה לשעה של רביצה במקום וניסיון להדחיק איכשהו את כל מה שיש לי לעשות. וכך, בזפזופ אקראי, מצאתי את עצמי נוחת על 'מבחן ההורים הגדול', ריאליטי מסוג 'בואו נוכיח שההורות שלנו היא הכי מוצלחת', וצפיתי בשעה של ארבעה זוגות הורים מראים איך הם מחנכים את הילדים והילדות שלהם.
זה היה קשה. כלומר, היה לי קשה לראות את הילדים בתוך הסיפור הזה. לא ברור לי איך מישהו יכול להתהדר בשיטת חינוך שבסופה הילדים משתתפים בריאליטי קצת בעל כרחם. התקשיתי גם מול ההשוואה בין שיטות החינוך (חינוך לספורט! חינוך למשחקיות! חינוך רך!) כשברור שילדים שונים מגיבים אחרת, ונעתי באי־נוחות מול הניסיון המוזר לבחון שיטות חינוך באיזו פלטפורמה אחידה (ומה אם ילד לא מטפס כמו שצריך אבל לומד להיות אמפתי? או להפך, מתאגרף מוכשר אבל לא מצליח להקשיב לחברים?).
אבל הפורמט הזה הוא לא רק תחרות. הדירוג בתחרות ניתן על ידי שאר ההורים המשתתפים בתכנית, כך שהפורמט הוא גם שיחה ביקורתית בין הורים שונים על החינוך של ההורים האחרים. מוצג בפניהם קטע שממחיש את שיטת החינוך של זוג הורים מהתכנית, והם מביעים עליו ביקורת או הערכה. אפשר גם להתנשא, אגב. זו לא סדרה שהיא רק על חינוך, זו גם סדרה על ביקורתיות, או התנשאות, או התחושה הזו של 'איזה מזל שאני לא הם', שמובילה את הדיון.
מכיוון דומה, סיימנו לאחרונה סדרה קצרצרה בנטפליקס ששמה 'איך להיות עשיר', ובה מורה דרך פיננסי בשם רמית סתי, צולל לחשבונות הבנק של זוגות אמריקאיים ומסביר להם מה הם עושים נכון ומה פחות. אני מניח שזו סדרה שאמורה ללמד עקרונות פיננסיים בסיסיים (מניח, כי מדי פעם רמית עוצר, פונה למצלמה ומסביר עקרונות פיננסיים בסיסיים שגם מופיעים בכתוביות לבנות ויפות על המסך), אבל הצפייה שלי בה לא הייתה מתוך ניסיון ללמוד איך להיות עשיר. אולי בגלל זה לחצתי בפעם הראשונה, אבל המשכתי לראות מסיבה אחרת – היכולת להתנשא.
'איך להיות עשיר' מספקת את חווית ה'כמה טוב לי שאני לא במצב הזה'. אני אמנם לא מליונר, אבל לפחות אני לא מוציא אלפי שקלים בחודש על להתקדם שלבים במשחק בסמארטפון שלי. אין לי רכב חדש, אבל אני לפחות לא צריך להסתיר מאשתי את הקניות שלי באמזון. בסיום כל פרק טפחתי לעצמי על השכם, מטאפורית, ואמרתי 'וואי, אתה דווקא בסדר'. מבחינה פיננסית כמובן. והתחושה הזו, תחושת ההתנשאות השקטה (או ההערכה העצמית, מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה), מובילה הלאה את הצפייה שלי.
זה לא קטע רק של הפורמטים האלה. 'בואו לאכול איתי' מניחה את ההתנשאות, או את הלעג הקל, על השולחן. אנחנו לא באמת מתנשאים מעל האנשים האלה, אבל אנחנו מודים לעצמינו שאנחנו לא הם. וכשאני אומר 'אנחנו' אני לא מתכוון דווקא אלי, אלא לצופים המדומיינים שמדובררים על ידי שי אביבי (ודקלה קידר, הכותבת). וכשאני אומר 'הם' אני לא מתכוון לכלל המשתתפים בתכנית, אלא לאלה שהם, איך לומר, לא בנורמה. אלה שמראש לוהקו כדי שיהיה קצת מעניין על המסך.
'מבחן ההורים הגדול', בין כל הדיון על שיטות החינוך, מאפשר בדיוק את זה: את היכולת לצפות ולהגיד 'אני לא מאמין שככה הוא מדבר לילד שלו', 'אני לא מאמין שהוא מעולם לא הראה לילד שלו חיבוק', 'אני לא מאמין שהם מדברים עם הילדים שלהם על הכל'. מעין תחושת רכילות, התנשאות קלה אפילו, שמועצמת על ידי הדיון בין זוגות ההורים עצמם. "אני לא מאמין שככה אתם מחנכים את הילדים שלכם," אומרת אחת האמהות. איזה מספק זה להגיד את זה בקול.
