צ'יזבט פלמ"חניקי מספר על מורדוך, ששט עם החבר'ה בכנרת. החבר'ה אמרו לו: "אין לך אופי". מורדוך התרגז והכחיש. "נראה אותך", אמרו החבר'ה, "זרוק את פנס הלוקס למים". מורדוך לקח את הפנס וזרק אותו בכוח לכנרת. "רואה?" אמרו לו החבר'ה, "אין לך אופי".
בית הדין הרבני שביטל את נישואי הסרבן עודד גז נפל מבחינה תקשורתית במלכודת מורדוך. הוא בחר בתחילה לא לפרסם מדוע ביטל את הקידושין, הן כדי למנוע פקפוקים על הביטול, והן כדי לשמור על פרטיות הנוגעים בדבר. שמועות שונות נפוצו: היו שאמרו שבית הדין פשוט הפקיע שרירותית את הקידושין, ובואו נעשה זאת תמיד, והיו שאמרו שהקידושין בוטלו כי אחד העדים "לא שמר נגיעה".
רבים התריסו: למה הרבנים מסתירים את האמת?! בית הדין נכנע ללחץ ופרסם בפירוט איך אחד העדים לקידושין עבר עבירות חמורות. כרגיל במקרים כאלו, הכניעה נוסח מורדוך רק החמירה את ההתקפות. כעת טענו כנגד בית הדין שהפרסום פוגע בצנעת הפרט. בדיעבד, היה עדיף לפרסם מראש תמצית בהירה של ההכרעה, ולא להוסיף עליה דבר.
בית הדין אמנם הצליח באסטרטגיה ההלכתית שלו, אך כשל באסטרטגיה התקשורתית. מצד שני, מוטב כך מאשר להפך. וממילא אין הרבה סיכוי שהתקשורת הייתה מחמיאה לדיינים, מה שלא היו עושים. הרי הרבנים והדיינים אשמים, כידוע, בכל עוולות היקום.
הרבנית רבקה צ'יקוטאי, בתו של הרב עובדיה יוסף, סיפרה לי פעם איך התיר אביה את כל העגונות ממלחמת יום הכיפורים. במשך שנה שלמה הרב עזב את כל עיסוקיו כרב ראשי, ועסק רק בהתרת העגונות הללו. בכל בוקר הייתה מגיעה לבית הרב אלמנה בוכייה. הרבנית מרגלית יוסף הייתה לוקחת אותה למטבח, בוכה יחד איתה, שותה איתה כוס תה, ואז, לאחר שנרגעה קצת, היו נכנסות יחדיו לחדר העבודה של הרב עובדיה. לשם היו מביאים גם את חבריו לנשק של הנעדר, כדי שיספרו על נסיבות הקרב. ושוב הייתה האלמנה בוכה, וגם החברים, וגם הרב היה בוכה איתם. אחר הצהריים עזבו כולם, ואז היה הרב יושב עד חצות הלילה וכותב פסק שהתיר את האלמנה. ולמחרת – שוב. כך התיר הרב עובדיה את כל עגונות המלחמה.
תאמרו: אבל זה היה הרב עובדיה; לא הרבנים של דורנו. כאילו שאת הרב עובדיה עטפה התקשורת בהערצה ובחיבה. אחרי שהרב עובדיה נפטר, הזכירו בתקשורת בקצרה גם את פועלו כמתיר עגונות. אנשים לא דתיים שאלו אותי אז: למה בחיי הרב לא שמענו מעולם על כל זה? למה כל השנים שמענו עליו בתקשורת רק ציטוטים קטועים ולא יפים מתוך דרשותיו במוצאי שבת? הרב עובדיה תואר בתקשורת בעקביות כמטיף קיצוני, סהרורי ושונא אדם. רק לרגע אחד של חסד, עם פטירתו, קיבלנו בתקשורת הישראלית הצצה קצרה לדמותו האמיתית של האיש החכם והטוב הזה. זִכרו זאת כשאתם שומעים בתקשורת שלנו השמצות ודברי שטנה על רבנים אחרים. לא כדאי לחכות ליום שימותו כדי להבין מיהם באמת.
"הממסד הרבני" הפך שעיר לעזאזל לכל בעיות החברה הישראלית. בשנות התשעים העלו בחופזה לישראל מאות אלפי עולים לא יהודים. מי אשם בזה? כמובן – הרבנים, שלא ממהרים לגייר את כולם; כאילו רובם בכלל מעוניינים להתגייר. "בכל שנה מגיעים לארץ עוד 6,000 עולים לא יהודים, בעוד הרבנים מגיירים בכל שנה רק פחות מאלפיים", כך מטיחים בבתי הדין. הפער הזה באמת מתסכל, אך יש לו פתרון פשוט מאוד: להפסיק להזרים לארץ עולים לא יהודים. כמובן, קל יותר להאשים את הדיינים.
שוחחתי עם דייני גיור רבים, וגיליתי שהם אנשים טובים ורגישים. כמעט כולם אנשים מאירי פנים, השמחים לקבל לעם ישראל כל מי שבאמת מוכן להצהיר בלב חפץ: עמֵך עמי ואלוקייך אלוקיי. אכן, כמו בכל הדורות, אין לצערנו המוני נוכרים שמעוניינים במחויבות הכבירה הזו.
מסלול גיור מרכזי בישראל הוא הקורס הצבאי "נתיב". עד כה, הצבא שלח את המועמדים הפוטנציאליים לכנס היכרות ראשוני עם הקורס, ולאחריו בחר כל חייל האם ברצונו להתגייר בדרך הזו. האגודה לזכויות האזרח עתרה באחרונה לבג"ץ בטענה שאסור לצבא לכפות על חיילים להגיע לכנס היכרות דתי. המדינה נכנעה והודיעה שהכפייה תיפסק, והחיילים לא יידרשו להכיר את קורס נתיב. כמעט לא נשמעה מחאה על ההחלטה הזו. אם משבר הגיור הוא בעיה לאומית אסטרטגית, למה רק ההלכה היהודית נתבעת לגלות גמישות? האם העקרונות הליברליים לא צריכים להתגמש קצת, כדי לקדם פתרונות למשבר? האם זה לא יהיה מועיל וגם הגון? מצד שני, למה לחפש הגינות, אם אפשר להשמיץ את הרבנות.
