הציוץ שפרסם השבוע ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט היה לכאורה מדויק: "ביום אחד תחת ממשלת נתניהו האויב בעזה ירה עלינו יותר רקטות מאשר בשנה שלמה תחת הממשלה בראשותי". מטחי הרקטות ששיגרו ארגוני המחבלים מעזה בעקבות מותו של המחבל העצור היו אכן חריפים יותר מאשר באירועים דומים בעבר, רמז עבה לכך שההרתעה הישראלית נשחקה בתקופה האחרונה. אך ספק רב אם חילופי השלטון כאן הם שגרמו לכך.
חיפוש אחרי האחראים למצב לא יכול להיעצר אצל בנימין נתניהו ויואב גלנט. האחריות הכוללת היא שלהם, אך מי שגרמו לפגיעה בפועל הם הקצינים וטייסי המילואים שאיימו על ממשלת ישראל בגל סרבנות רק לפני שבועות ספורים. הסרבנים, שסרבנותם הולבנה בידי צה"ל ואמצעי התקשורת, פגעו בנכס המרתיע ביותר שיש למדינת ישראל מול אויביה.
לא מדובר בדימונה, ולא באמצעי לחימה נוספים שישראל מחזיקה בהם באופן רשמי או לפי מקורות זרים. ההרתעה הישראלית בנויה בראש ובראשונה על נחישותו של הלוחם הישראלי, על נכונותם של הטייס, התותחן לוחם החי"ר והשריונר – בסדיר, בקבע ובמילואים – להתייצב למען עמם ומדינתם בכל רגע שיידרשו לעשות זאת.
כשחומת הברזל הזו של ההתגייסות וההקרבה נסדקת, שום אמצעי לחימה, מרשים ככל שיהיה, לא ירתיע את אויביה של ישראל, הקרובים והרחוקים.
