התובנה המתבקשת נפלה באיחור בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו: שותפיו תלויים בו לא פחות משהוא תלוי בהם. אחרי חודשים של כניעה לכל גחמה, נתניהו החליט לשקם את ההרתעה – אם לא מול עזה, לפחות בתוך ממשלתו שלו: לאיתמר בן־גביר, שזועם על המדיניות הביטחונית; ליריב לוין, שאיים להתפטר בשל הקפאת הרפורמה; ולחרדים, שעדיין מזהירים שבלי חוק הגיוס אין תקציב ואין ממשלה, אבל אין להם באמת חלופה. עד עכשיו הוא נכנע לכל גחמה, כיבה שרפות ונגרר להרפתקאות מיותרות. אולי הדימום בסקרים אל המרכז, אולי ההבנה שממילא אין מה להפסיד, הובילו לשינוי כיוון.
נתניהו מנסה בינתיים לנווט את הכעס של החרדים אל לוין, את הזעם של לוין אל יואב גלנט, ובשר הביטחון עצמו להשתמש כמגן חי מול דרישות בן־גביר. ההסלמה המכוונת מול יושב ראש עוצמה יהודית, תוצאה ישירה של ההכלה מול חמאס, היא סביב השאלה שכיכבה בקמפיין שלו: מי כאן בעל הבית?
נתניהו מבקש להבהיר את הנקודה, גם כדי לחדול את ההטרלות היומיומיות בקואליציה, אבל גם כדי לשדר שעכשיו הוא המוביל – ובכך לסכור את זרימת המנדטים לבני גנץ, שממשיך להתחזק על חשבון הליכוד יותר מאשר על חשבון יש עתיד. ההבהרה התוקפנית של הליכוד לבן־גביר ש"הוא לא חייב להישאר בממשלה" מבוססת על הנחת המוצא שהוא שחקן פוליטי רציונלי וקר. נתניהו, מתברר, מעריך את בן־גביר יותר מרוב המערכת הפוליטית, ולכן מרשה לעצמו להשפיל אותו בהנחה שהשכל הישר יגבר ואת הקואליציה הוא לא יפיל.
בן־גביר אכן לא מתכוון להפיל את הממשלה, ואף מקפיד לא לאיים בכך, אבל ביכולתו לפגוע באיכות החיים שלה. ההיעדרות מההצבעות, בוודאי בחודש הלחוץ לפני התקציב, עשויה לגרום מבוכה, אולי אפילו הפסדים פה ושם. היא יכולה גם לייצר מרירות של השותפות האחרות ושל חברי הכנסת בליכוד, שאף להם יש בייס. בהנהלת הקואליציה ינסו לאתגר את החרם באמצעות החקיקה שחשובה לבן־גביר – הרי סיעה שחבריה נעדרים מהצבעות לא תקבל את מכסת החקיקה שלה. גם ההפך אפשרי: המבחן יהיה כשחוקים שחשובים לבן־גביר יגיעו להצבעה והוא ייאלץ לשבור את עיצומי המליאה שלו.
בליכוד יש גם מי שחושב שזה הימור מסוכן של נתניהו. בן־גביר לא רוצה לפרק את הממשלה כי יואשם בהפלת הימין, אבל גם ההישארות על הכורסא בלי תפנית במדיניות תמשיך לגבות מחיר אלקטורלי. לכן, אולי הפתרון הנוח ביותר הוא לגרום לנתניהו לפטר אותו.
במקרה הזה אגב, בן־גביר לא מטריל, אלא מתבסס על טיעון חזק: ממשלת נתניהו הבטיחה מדיניות אחרת מול הטרור. בינתיים היא מקיימת, רק הפוך: המדיניות אכן שונה מזו של הממשלה הקודמת, שהקפידה להגיב על כל רקטה או בלון מעזה. בכל מדד – ודאי במדד מספר הרקטות – הממשלה הנוכחית מכילה יותר. בצמרת המדינית מבטיחים תגובה קשה שתפתיע את האויב בהמשך.
אבל אותן הבטחות נשמעו גם בפסח, אחרי הפרת ריבונות וירי משלוש זירות במקביל – לבנון, סוריה ועזה. פסח שני חלף, אבל התגובה ההיא טרם הגיעה. ההתגרויות מחריפות, ההרתעה נשחקת, וגם אם האויב אינו מעוניין במלחמה, מתברר שהוא מעריך שישראל מעוניינת עוד פחות בכך, ולכן מרשה לעצמו יותר. גם רמיזות על מבצעים עלומים אינן מהוות תחליף ראוי. הרתעה צריכה להיראות. נתניהו הפוליטיקאי הוכיח השבוע שהוא מבין זאת, אבל נתניהו המדינאי מהסס בינתיים.
מול אדמו"רי אגודת ישראל נתניהו מתנהל בעדינות רבה יותר. הפוליטיקאים של יהדות התורה תמיד היו מעשיים, אבל ההנהגה הרוחנית לא מחויבת לאותו היגיון. המסר שהתקבל אצלו כבר בשבוע שעבר היה שהחלטת מועצת גדולי התורה עדיין בתוקף: בלי גיוס אין תקציב. הוא נבהל בהתחלה, אבל הפוליטיקאים, ובעיקר אריה דרעי ומשה גפני, נתנו לו להבין שיהיה בסדר – עד שהשר מאיר פרוש הזכיר שיש יותר מקול אחד בתוך המפלגה. פרוש הסתער על נתניהו כפי ששום שר עדיין לא הרשה לעצמו לעשות, אחרי שיצא מהתייעצות בביתו של האדמו"ר מבעלז, המתאושש בימים אלו מניתוח.
בפוליטיקה הפנימית באגודת ישראל, פרוש הוא בן בריתו של ח"כ ישראל אייכלר, איש חסידות בעלז – ציר עצמאי מול מוקד הכוח של גור ויצחק גולדקנופף. בימים כתיקונם, האדמו״ר מבעלז, ותיק האדמו״רים, נחשב לקול מתון ומעשי, אבל גם עצמאי מאוד. עניין הגיוס אף פעם לא היה דגל מרכזי אצלו, ואת חסידיו הוא עודד להשתלב בעבודה גם בימים שזה היה פחות פופולרי. בסוף הקיץ שעבר כבר אישר להכניס לימודי ליבה למוסדות החינוך שלו.
מי שהכניעו אותו ברגע האחרון ומנעו ממנו את ההסכם עם משרד החינוך, שהיה פותר את המצוקה התקציבית במוסדותיו, היו הרב גרשון אדלשטיין ונתניהו. הראשון איים בפיצול יהדות התורה אם ההסכם ייחתם, השני הבטיח פיצוי תקציבי מלא, ללא דרישת ליבה, כשישובו לשלטון. הרבי מחל על כבודו, ונכנע. חסידיו אפילו התייצבו בקלפיות. אבל עכשיו יש לו דרישה פשוטה: שכל הבטחות ממשלת החלומות ימומשו.
בינתיים זה דומה יותר לחלום בלהות. הבקשה לדחיית חוק הגיוס עד לאחר אישור התקציב מגיעה סמוך להודעה שבאותו התקציב יקוצצו המיליארדים שהובטחו לחינוך החרדי – וזו כבר עילה למשבר. פרוש קיבל גיבוי רוחני להגיד בקול את מה ששמע בחדר, והמסר ברור: גם אם בסופו של דבר הגיוס יידחה, את תקציבי החינוך הם דורשים במזומן. כפשוטו.
בש"ס ובדגל התורה כבר הפנימו את הצורך בדחייה, אבל לא יודו בכך לפני שיוודאו שאחרון הפלגים באגודת ישראל תומך בכך גם הוא. מספיק אדמו"ר עקשן אחד כדי להכניס את המערכת כולה לסחרור. איש לא העלה בדעתו שהרבי מבעלז יהיה מי שיוביל את הקו הזה. גם עמדת האדמו"ר מגור קשה לפענוח. אנשיו, ובעיקר מוטי בבצ'יק, הידוע בתיאום ההדוק שלו עם לשכת ראש הממשלה, מנסים לגמד את המשבר. מצד שני, הגישה הפורמליסטית בגור נצמדת להכרעת מועצת גדולי התורה, ועד שתשתנה החלטת האדמו"רים היא מחייבת ככתבה וכלשונה.
יש גם אדמו"רים שידועים בקו תקיף יותר בעניין הגיוס, כמו הרבי מסלונים, ואולי גם האדמו"ר מוויז'ניץ. האתגר המרכזי של חברי הכנסת החרדים, שתומכים בהרגעת השטח, הוא להסביר לרבניהם במה תועיל דחייה נוספת. הם רק מתחרטים על כך שלא התעקשו לסיים את העניין בחבילת החקיקה הטרום־קואליציונית. הארכה הרשמית שביקש נתניהו היא של שלושה חודשים, אבל הם מבינים שמדובר על מועד לא ידוע. בעוד שלושה חודשים מובילי המחאה לא ישימו לב שיש חוק גיוס? תושג פשרה על הרפורמה? אין ביטחון שאחרי התקציב זה יהיה קל יותר, או שהתמונה הפוליטית תתבהר. ההבדל היחיד הוא שאז יהיו לחרדים פחות מנופי לחץ.
לכן, השיקול המרכזי על השולחן שם הוא לא בקשת ראש הממשלה, אלא הרצון להוריד את הלהבות מהציבור החרדי, שהופך לנושא המרכזי של המחאה המחפשת את עצמה בימי הקפאת החקיקה. יעיד על כך "יום השיבוש" אתמול, שהציג מחאה חלשה יותר בהיעדר חקיקה. הוא התמקד בעיקר בסמלים חרדיים, כולל ביתו של הרב אדלשטיין, שחגג לפני שבועיים יום הולדת מאה. לבקשתו הישירה, אגב, היום לא צוין ולא נחגג, גם לא בתקשורת המגזרית, מפני עין הרע.
ייתכן שזה מאוחר מדי: יאיר לפיד השיק השבוע מתווה גיוס, והוא תובע שגם השאלה הזו תוכרע במסגרת ההידברות בבית הנשיא. יש לו גם על מה להתבסס. הנשיא יצחק הרצוג עצמו הרי כלל את הנושא במתווה המקיף שהציג. הורדת פרופיל כבר לא תספיק. במקום שהרפורמה תפתור לחרדים את הגיוס, היא מבטיחה שהפצע הזה ימשיך לגרד.
