ביום שלישי התבשר הציבור הישראלי על מותו בכלא של פעיל הג'יהאד האסלמי, ח'דר עדנאן, לאחר ששבת רעב במשך 86 ימים. מעלליו פורטו בהרחבה, ועד מהרה יוחס לו תואר מטמיע שיטת שביתת הרעב בקרב האסירים הביטחוניים. הג'יהאד האסלאמי, חמאס, חיזבאללה והרשות הפלסטינית התייחסו כולם לאירוע, והחלו להשמיע איומים בגלל "חיסולו בידי הישות הציונית". לא חלף זמן רב, והאיומים היתרגמו לעשרות שיגורי רקטות לעבר יישובי הדרום.
השיח בישראל, כצפוי, התמקד בעומק ההרתעה של צה"ל, בעמידות העורף, בתפיסת הביטחון שלנו ובמענה הישראלי ההולם. המחולל התורן לאירוע – מותו של אסיר ביטחוני שובת רעב – הועבר בהדרגה לשולי השיח. זה כמובן טבעי: במציאות של "סבבים" בלתי נפסקת, הסיבה לירי עלולה להיתפס כמשנית, והקשב הציבורי מוגבל ממילא ומחייב עיסוק בסיפורים הגדולים יותר.
ועדיין, המקרה של ח'דר עדנאן מספק לנו הזדמנות להתמקד בסוגית האסירים הביטחוניים כמכלול. זו ציפור הנפש של הפלסטינים, שלרבים מהם בן משפחה שהיה בכלא הישראלי או אשר נמצא בו כעת. נובעים ממנה אתגרים רבים, והיא מציפה שאלות ודילמות מקצועיות מגוונות. אחד ההיבטים המכריעים נוגע לתפקיד ההסברה הישראלית וניהול "ממד המידע" סביב אירועי אסירים ביטחוניים שובתי רעב.
בניגוד לאינטואיציה של רובנו, הסברה נמדדת לפעמים לא במה שנאמר ובטיב הסיקור, אלא במה שאינו נאמר. עד השבוע רבים בישראל לא שמעו על עדנאן, ובוודאי לא על שביתת הרעב שלו. אפשר להניח שזה לא במקרה. בניגוד לאירועים עברו, לא חזינו בסיקור הידרדרות מצבו הרפואי לאורך השביתה, או בספירה מורבידית לאחור באולפנים.
כשגורמי ההסברה מייצרים מציאות כזו, במידה רבה ניטל עוקץ שביתת הרעב מהאסיר. היא מפחיתה לחץ מיותר ממקבלי ההחלטות הישראלים, מאפשרת מרחב תמרון בהתנהלות מול האסיר, ועשויה למנוע הסלמה כבר במהלך השביתה. המקרה של עדנאן הסתיים אומנם בירי לעבר ישראל, אבל לעובדה שהירי הגיע רק אחרי מותו יש חשיבות מסוימת. מותו של אסיר ביטחוני שובת רעב הוא החריג, לא הכלל. הפעם האחרונה שקרה דבר דומה הייתה לפני שלושה עשורים בכלא שקמה, בשנת 1992. בעולם כזה, לניהול ההסברה במהלך שביתת הרעב יש משקל דרמטי.
גם ההליך השיפוטי של עדנאן התייחס לעיקרון חשוב בניהול אירוע שובתי רעב, כשקבע שהיענות לדרישותיו עלולה לייצר תמריץ והשראה לאחרים. דברים אלה זכו לתהודה רבה, ולא בכדי. אסירים ביטחוניים רואים בשביתת הרעב כלי יעיל מאוד. בעשורים האחרונים הפכה שביתת הרעב לפרקטיקה וגם הולידה הישגים מסוימים, ואפילו תרמה לאחדות בין שובתי הרעב עצמם, בעיקר סביב סוגיות רוחב שנגעו לכלל ארגוני הטרור. לקח חשוב אחד מכך הוא שבהיעדר הצדקה אמיתית, התגמשות מול שביתת רעב אחת היא נקודת הפתיחה של שביתת הרעב שאחריה. מסיבה זו ממש, יצירת תודעה שמאפשרת למקבלי ההחלטות מרחב תמרון במצבים דומים היא נכס לאנשי שב"ס, למערכת המשפט ולדרג המדיני.
הדרך לכך עוברת בניהול נכון של זירות ההסברה, ובהצבת מטרות ברורות למול קהלי היעד שלה. יש כמה קהלים כאלה, כשמדובר בשובתי רעב: מול הקהל הפלסטיני חשוב להזים טענות בדבר התעללות בזמן אמת, אך גם למנוע הסתה מצד שובת הרעב עצמו, שלפעמים מנצל את מיטת חוליו להדהוד מסרים שמעודדים טרור. מול הקהל הבינלאומי הכרחי להדהד את אמות המידה הרפואיות הבינלאומיות שנוקט שב"ס. מול הקהל הישראלי חיוני למנוע הפצת מידע לא מדויק בנוגע לתנאי האסירים הביטחוניים (שלא מורשים ללמוד לתארים אקדמיים, למשל), אך גם לשמר את לגיטימציית שב"ס כגורם ששובת הרעב יכול לפנות אליו בנוחות לדין ודברים.
אבל בסוף חשוב לזכור שהסברה היא אמצעי, לא מטרה. כמו במקרה של עדנאן, לא תמיד היא תוכל לסייע במניעת הסלמה, ובוודאי לא בקשר לאסירים ביטחוניים שובתי רעב. הסוגיה מורכבת, וכבר שנים נחשבת לאחד מתפוחי האדמה הלוהטים של מערכת הביטחון. הדיון בתנאי האסירים וההתנהלות מולם צריך להישאר ברובו בחדרי הקבינט. ח'דר עדנאן נעלם מהסיקור הישראלי במהירות, אבל הוא לבטח לא שובת הרעב האחרון.
גדי עזרא כיהן כמנהל מטה ההסברה הלאומי
