הנה וידוי: ככל שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית מתמשכת ומתארכת, כך יותר קשה לי, המתנגד לרפורמה המוצעת, להזדהות עם המוחים. עודני מזדהה עם העמדה העקרונית הדוחה את הרפורמה, אבל לא עם סגנון המחאה ההולך ומקצין, שנעשה הזוי ומנותק מן המציאות.
זה התחיל כבר בימים שמדיניות הממשלה הוגדרה כ"דיקטטורה", המשיך במיצגי השפחה הביזריים ובהגדרת כל פשרה על תיקונים במערכת המשפט כ"חצי דיקטטורה". זה המשיך לשיא כשמובילי המאבק פנו לגזרות חדשות, כמו ההסדרים עם החרדים, עוד לפני שהובטח יעדו המקורי של המאבק – רפורמה שתתקן עיוותים קיימים ולא תייצר עיוותים מסוכנים עוד יותר.
הרפורמה שהציעה הממשלה, בוודאי בגרסתה המקורית, הייתה מסוכנת מאוד, וממילא ראויה למאבק נחוש. העובדה שהתמקדה בבחירת השופטים ולא בטענות הקלאסיות נגד מערכת המשפט – הרחבת זכות העמידה, שימוש יתר בעילת הסבירות ואקטיביזם מוגזם – רק הוכיחה שפני הרפורמה אינם לתיקון עיוותים ישנים אלא להשתלטות על המערכת. היא לא קיוותה לבלום את הפוליטיזציה הליברלית של המערכת, אלא להשלטת פוליטיזציה ימנית־שמרנית עליה.
מצב כזה אומנם יוצר פוטנציאל לדיקטטורה, אבל אינו דיקטטורה כשלעצמו. גם אילו חלילה הצליחה הממשלה למנות את כלל שופטי העליון, עדיין לא בהכרח הייתה זו דיקטטורה. השאלה הייתה אילו חוקים תביא הממשלה מתוך ניצול שליטתה בעליון: אם החוקים לא היו דיקטטוריים, ממילא לא הייתה כאן דיקטטורה.
דיקטטורה מתאפיינת בסממנים ברורים כמו דיכוי חופש הביטוי וביטול הבחירות, או לפחות מניעת מימושן באופן חופשי. כל אלה לא מתקיימים בישראל כעת, וגם לא בהכרח נראים באופק – עצם המחאה מעיד על כך. אם תאמרו שריכוז סמכויות שלוש הרשויות בידי רשות אחת הוא בגדר דיקטטורה, הרי שצריך לומר שדווקא מי שמגדיר דמוקרטיה לא רק באופן משטרי־פורמלי, אלא גם על בסיס כללי המשחק המהותיים הנהוגים בה, צריך באותו האופן להגדיר גם דיקטטורה: לא רק לפי ריכוז הסמכויות הרשמי, אלא גם לפי דרכי השימוש באותן סמכויות.
אין זה ויכוח מילולי עקר. מהשאלה אם ניצבת לפנינו דיקטטורה נגזרים גם כללי המאבק הלגיטימיים מולה. במאבק הנוכחי נוצלו כמה כלים שלגיטימיים רק מול משטר דיקטטורי – איום במרי אזרחי ובסירוב להגיע למילואים, ואף איום במלחמת אחים. מקומן לא מתאים מול יוזמות שיש בהן רק פוטנציאל לדיקטטורה, בעייתיות ככל שיהיו.
השימוש בשד הדיקטטורה גם נותן לגיטימציה להגדרת כל פשרה בעניין הרפורמה כ"השלמה עם חצי דיקטטורה". זו נוסחה מסוג שאין בה אמת, ונוסחאות כאלה משמשות בעיקר להלהבה עצמית של המחנה הנאבק. אם הרפורמה המלאה אינה דיקטטורה, ממילא גם חצי רפורמה אינה חצי דיקטטורה. אבל יותר מכך: אם רוב המוחים, ובוודאי נציגיהם הפוליטיים, הואילו סוף־סוף להודות שאכן יש במערכת המשפט בעיות הטעונות תיקון – כיצד יתוקנו הבעיות אם כל שינוי כבר נחשב לחצי דיקטטורה? כיצד נתקן את המעוות כשהמהדרין אף אוסרים ישיבה משותפת לדיונים עם נציגי הממשלה?
גם אני תומך עקרונית בכך שהמאבק לא יסתפק בבלימת הרפורמה לטובת תיקונים ראויים במערכת. עליה לתקן גם הסדרים מעוותים אחרים, כשבראשם מערכת החובות והשותפות של החרדים והערבים באחריות לעתיד המדינה. אבל העובדה שמנהיגי המחאה ממהרים לפנות למאבקים האלה עוד לפני שהוסדרה הרפורמה עצמה, מעידה בעיניי על אחד משניים – או שהם עצמם כבר לא מאמינים שהציבור ממשיך לתמוך בהם בעניין הרפורמה, הרבה בגלל ההקצנה שלהם, או שהם מעוניינים לטרפד את האפשרות להשיג הסכמה על רפורמה. הרי במצב של כאוס חברתי כולל, בוודאי יתקשו נציגי המחנות בכלל, והחרדים המותקפים בפרט, להסכים על משהו.
יש מי שמסביר את התפרצות המחאה אל מעבר לגבולותיה המקוריים בכך שהיה כאן קפיץ שנמתח שנים רבות מדי, בעוצמה רבה מדי, ועכשיו הוא מתפרץ חזרה בעוצמה נגדית. זה כנראה נכון, וכאמור – הרחבת המאבק עצמה מוצדקת לגמרי. אבל גם מאבק ראוי ונחוש צריך להיות הוגן וחכם. אם לא יהיה הוגן, גם לא יהיה חכם. ממילא, רבים סיכוייו להיכשל. החוק ההיסטורי של תנועת המטוטלת קובע שהקצנה אינה מביאה בהכרח להצלחה. לעיתים קרובות היא מביאה תנועה חזרה לקצה השני.
