בכיר אמריקני גילה לאחרונה לגורמי תקשורת ישראלים שהוא נדהם לראות עד כמה בכירי אופוזיציה כאן משתוקקים להתערבות חיצונית כוחנית בפרשת הרפורמה. כפי שאפשר לראות, הללו לא מתאבלים במיוחד על ההשעיה המאפיוזית של ביקור נתניהו בוושינגטון והשפלתו של ראש ממשלת ישראל, שאחרי ככלות הכול הוא גם ראש ממשלתם, בידי גורם חיצוני כה בכיר.
טהרן ודאי מאושרת למראה ההשפלה הזדונית הזו. האויבת מספר אחת שלנו מאבחנת סדקים בברית הישראלית־אמריקנית, שני הכוחות שהקשו עליה עד כה את מימוש רוב מזימותיה נגדנו. בעבר הם עשו יד אחת כדי להטיל עליה עיצומים, ואילו עכשיו ארצות הברית מטילה עיצומים על ישראל. לפי שעה אין ראיה לקשר בין האירוע הזה ובין האצת המרוץ האיראני לגרעין, אבל כשוושינגטון מתנכלת לנתניהו בעיצומה של האצה כזו, ברור שהיא חושפת את ישראל לתעלולי טהרן.
לפני שבוע בירך ביידן את ישראל בחום לרגל יום העצמאות. בין השאר אמר ש"אנחנו גאים להיחשב בין הראשונים מחבריה ומבעלי בריתה", והשתבח ב"חברות המיוחדת והאיתנה שלנו". אבל במקביל הוא עדיין נמנע באופן מופגן מלקבוע מועד לפגישה עם נתניהו בוושינגטון. משרד ההגנה שלו מרוקן דווקא עכשיו (לטובת אוקראינה) את מחסני התחמושת שלו בארץ, שבין השאר נועדו להעניק לישראל פוליסת חימוש בשעת מצוקה. אומנם לפני כחודשיים התקיים תרגיל משותף של חילות האוויר משתי המדינות, אך תרגילי החמצת הפנים של ביידן לממשלת ישראל מרשימים פי כמה. זו לא בדיוק ברית, זו הפניית עורף בנסיבות מחמירות. ממשל ביידן משתף פעולה עם המפגינים בישראל, וכבר הרבה פחות עם ישראל עצמה.
מטחי מילים
לא רק הרקטות בדרום והפסקות האש שם הן ריטואל מוקפד, גם המילים של התושבים ושל הפוליטיקאים כמעט אחרי כל סבב. באופוזיציה, ולא משנה מי בדיוק מאייש אותה, לועגים למדיניות התגובה הרכרוכית של הממשלה, ובעוטף עזה תובעים סיכולים ממוקדים. בשורה התחתונה: מאז ההתנתקות כל ממשלות ישראל הגיבו באופן דומה על תופעת הרקטות. כל עוד יכלו להכיל, הן הכילו או הסתפקו בתגובה מזערית. כשלא נותרה ברירה, יצאו למבצע מוגבל, תמיד מוגבל.
שום ממשלה לא ציוותה על צה"ל לחזור לעזה. מאז 2014 לא הייתה כניסה קרקעית כלשהי. הדרג הצבאי לא רוצה, גם לא הדרג המדיני, וכל השאר דיבורי סרק. נתניהו הוליך שולל את הימין כשמתח ביקורת על תגובת ממשלות אולמרט או בנט־לפיד להתגרויות חמאס, ואיתמר בן־גביר מוליך שולל את עצמו כשהוא מותח עכשיו ביקורת דומה על נתניהו. עד להודעה חדשה, עזה היא בעיה חסרת פתרון. אין טעם להשתלט עליה מחדש כדי למסור אותה מיד לאבו־מאזן, אין דרך אחרת לגרום לה להניף דגל לבן. בינתיים אפשר להתנחם בלקח שרוב עם ישראל הפיק אחרי 2005: מדינה פלסטינית היא לא פתרון, היא בעיה.
רב כבקשתך
לפני ימים אחדים, בקומת הקרקע הסואנת של בית חולים ירושלמי, ראיתי את הרב דוד לאו כשהוא דוחף לפניו במתינות חולה בכיסא גלגלים. לצידם פסע מי שנראה כמו עובד סיעוד זר, אבל הרב הראשי לישראל אחז בעצמו בידיות ההנעה של הכיסא, כאחד האדם, נוהג יקר וכבוד בחולה שהסיע. כמה יפה, חשבתי ושמחתי. בדרך כלל לא מזדמן לי לחשוב ולכתוב דברים טובים על הרבנות הראשית, והנה הרב לאו העניק לי הזדמנות לחרוג ממנהגי.
בעוד פחות משלושה חודשים צפוי הרב לפרוש אחרי עשר שנות כהונה, כשהוא עדיין רחוק מאוד מגיל הפרישה הרשמי לגמלאות, שהרי כך כתוב בסעיף 16 של חוק הרבנות הראשית לישראל: "רב ראשי לישראל יכהן עשר שנים". כעת צריך לבחור יורש. בסעיף 5א' של חוק הרבנות הראשית נכתב שהרב הראשי יהיה מי ש"בעת הבחירה מלאו לו 40 שנה וטרם מלאו לו 70 שנה". דא עקא, ככל שמתקרב מועד הבחירות לרבנים הראשיים החדשים, מסתמן מאמץ בעייתי נרחב לשנות את החוק. מאות רבנים חתמו על עצומה הקוראת לשינוי החוק ולביטול מגבלת הגיל העליון למינוי רב ראשי. הם מבקשים לאפשר בכך את מינויו של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב בן ה־72, עד מאה ועשרים.
"בישישים חוכמה ואורך ימים תבונה", מוסבר בעצומה, אך היא עצמה לא משדרת חוכמה ותבונה. נקיי הדעת שחתמו עליה אולי בדקו עם מי הם חותמים, אבל לא חשבו לעומק על מה הם חותמים. האם הם באמת מאמינים שהיא נעשית "מתוך דאגה למעמדה של הרבנות" או למען "הרמת כבודה"?
רעיון התאמתו של חוק למידותיו של אדם מסוים מאוד, ולו גם גדול בתורה וראש ישיבה חשובה, מפוקפק ביותר, ודאי בימים טרופים אלה כשסוגיות חקיקה מרעידות את המדינה. תלמידי חכמים אמורים לנהוג כבוד גם בספר החוקים האזרחי ולא להתיישר עם אלה שמשפצים אותו חדשות לבקרים בהתאם לצרכים המשתנים. מי שבאמת דואג למעמד הרבנות ומעוניין בהרמת כבודה צריך להשתדל שהבחירות לרבנים הראשיים יתנהלו באופן מופתי, ענייני, על פי כוונת המחוקק; שחלילה לא יחזקו את הדימוי הבעייתי ממילא של המוסד הזה, ואת החשדות המסורתיים שאופפים את הליכי הבחירה של העומדים בראשו.
לפי ההסכמות הקואליציוניות, הרב הראשי האשכנזי הבא יבוא מחוגי הציונות הדתית. ברוך השם, בחוגים הללו יש כמה וכמה רבנים לא ישישים הראויים למשרה, כאלה שגילם יאפשר להם את השקעת האנרגיות הנחוצות במילוי נאות שלה. היא לא משרת כבוד, היא תפקיד תובעני, שגרירוּת עולם התורה בעולם המעשה. אומנם בישישים חוכמה, אבל בצעירים אנרגיה. אין צורך להזעיק כעת לדגל רבנים שחצו מזמן את גיל הפרישה לגמלאות, ובוודאי אין מצווה מדאורייתא או אפילו מדרבנן למנות דווקא את בנו של מי שהיה כבר רב ראשי.
קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, אין מצווה למנות לתפקיד הראשון לציון דווקא את אחיו של יו"ר ש"ס. הדבר האחרון שהרבנות הראשית שלנו זקוקה לו כעת הוא עוד קצת נפוטיזם.
קריאת מצוקה 1999
אחת הטענות הפופולריות ביותר נגד הרפורמה המשפטית אומרת שהימין בקושי דיבר עליה במערכת הבחירות האחרונה. במידה רבה היא משולה לטענה שהמפלגות הדתיות בקושי דיברו ערב הבחירות על הצורך ביישום עשרת הדיברות. רפורמה משפטית ורענון פני בג"ץ הם חזון ימני עתיק יומין, אתגר טריוויאלי שאין צורך לדבר בו שוב ושוב, מפני שהוא כבר חקוק בסלע.
אבל לא רק הימין. חובב ארכיונים בכיר במערכת שלנו מצא עותק מהחלטה שהתקבלה בכנסת בתקופת ממשלת ברק, אומנם לא החלטה שיש בעקבותיה מעשה, ובכל זאת החלטת כנסת. ביום ב' בכסלו תשנ"ט, 29 בנובמבר 1999, היא החליטה ש:
"1. הכנסת קוראת לבית המשפט העליון להימנע מלהתערב בנושאים ערכיים, הלכתיים, אידיאולוגיים ופוליטיים; 2. הכנסת קוראת לבית המשפט העליון להימנע מלהתערב בחוקים אותם חוקקה הכנסת ובסטטוס־קוו הקיים מאז יסוד המדינה; 3. הכנסת מכריזה כי יש להרחיב את פורום שופטי הבג"ץ ולאפשר ייצוג לכל חלקי העם; 4. הכנסת מתנגדת לגישת נשיא בית המשפט העליון לפיה 'הכול שפיט' במערכת המשפט".
בעקבות ההחלטה, שאיש אינו זוכר היום, קמה מהומה קטנה. השופט והיועמ"ש בדימוס חיים כהן כתב מכתב מחאה ארוך ליו"ר הכנסת אברום בורג. בורג התנצל. הוא השיב לכהן: "ההחלטה, נשוא מכתבך, התקבלה כמעט בלי משים, בשעה מאוחרת וברוב זעום. מהרגע שרוב חברי הכנסת עמדו על טיבה ומשמעותה והבינו עד כמה מרחיקות לכת עלולות להיות השלכותיה, הם נמלכו בדעתם והצעת החוק הובאה להצבעה חוזרת (ושונתה – ח"ס)". אבל בורג הוסיף: "מתעוררת השאלה הנכבדה עד היכן 'מלוא כל הארץ משפט' והיכן הם גבולות הפרשנות. חוששני שככל שהולך וגדל מרחב החופש לפרשנות של בית המשפט, הולך וגדל הנתק בין כוונתו האותנטית של חבר כנסת מסוים, ועדה מסוימת מוועדות הכנסת, מליאת הכנסת או הרשות שמחוקקת כמוסד מופשט. אין תמה שהרשות המחוקקת חשה שהפער בין המילה הכתובה בחוק לבין הפרשנות שלו הולך וגדל. יש לראות זאת כקריאת מצוקה של הכנסת המכוונת לבית המשפט העליון לשוב ולהתקרב לכוונת המחוקק ולא להרחיק לכת יתר על המידה" (26.12.1999)
קרוב לחצי יובל שנים חלפו בינתיים. בית המשפט העליון לא ניצל את פרק הזמן הארוך הזה כדי להיעתר לקריאת המצוקה, וכך הגענו לרפורמה המשפטית. היא לא ניסיון הפיכה, היא משאלה עתיקה, עד לא מזמן כמעט קונצנזוס.
