ז’אן פול מארה היה רופא, חוקר, הוגה, פובליציסט ומנהיג בזמן המהפכה הצרפתית. כאשר מלך צרפת לואי ה־16 החליט לזמן את “אסיפת המעמדות", חש מארה התרוממות נפש ששיקמה את גופו החולה, עזב את כל עיסוקיו והתגייס לטובת העם. מארה הנאור פרסם שורת כתבים מהפכניים, ובספטמבר 1789 אף החל להוציא לאור עיתון משלו בשם "ידיד העם". רעיונותיו הלכו והקצינו, והוא הפך לאחד המנהיגים הרדיקליים ביותר של המהפכה, חלק מהסיעה היעקובינית.
ב־20 בנובמבר 1792 הבהיר מארה בעיתונו את דעתו על חופש הביטוי: "אינני מאותם התובעים חופש דעות בלתי מסויג: החופש חייב להיות בלתי מוגבל אך ורק למען ידידיה האמיתיים של המולדת… לפי השגתם של המתונים, מוקרב שלום הציבור לאהבתה המדומה של האנושיות; הללו רוצים כי תינתן לאויביה של המהפכה היכולת להפיח רוח מחלוקת, באמתלה שלא לפגוע בחופש המחשבה… מתי נהיה מבוגרים די הצורך למען תקום לנו ממשלה נבונה ומסודרת? מתי נסגל לעצמנו עקרונות מדיניות המבטיחים את החופש והשלווה הציבוריים?".
הרטוריקה של מארה מאפיינת היטב את האופן שבו אנשים נאורים בעיני עצמם הופכים לאויבי חופש הביטוי וחופש הדעה. מכיוון שהאמת בהירה כל כך לרואי האור, הם משוכנעים שהם עושים חסד עם הציבור כשהם מונעים ביטוי מהשקר הטורד את אמונותיהם. לכן הם גם מקימים מוסדות "נבונים ומסודרים" שיכפו את "החופש והשלווה הציבוריים", שפה מכובסת לצנזורה ואינדוקטרינציה.
המגמה הנוכחית, של קריסת התקשורת והאקדמיה, מותירה את הציבור ללא מוסדות שמגינים על חופש הביטוי
את הכשל המסוכן הזה ניסה העולם המערבי המודרני למנוע בעזרת שני מוסדות ציבוריים מרכזיים: התקשורת והאקדמיה. שתיהן נשאו את נס חירויות הביטוי והמחשבה, והנחה אותן העקרון המיוחס לוולטר: הסכמה גורפת לחופש הביטוי גם במצב של אי הסכמה בוטה. לא רק שכך ראוי, נהגו לטעון, כך גם מועיל, משום שכולנו סובלים מהטיות, דעות קדומות ושגיאות, ואם לא נתיר למחלוקות ציבוריות לברר אותן לאורך זמן – ולעיתים אכן נדרש משך זמן ארוך – השקר ינצח את האמת.
התפיסה הזו, שיש בה צניעות והכרה במגבלות האנושיות, סבורה שלאמת יש עוצמה פנימית, משום שהיא ניתנת לגילוי ובירור, ולכן היא נשכרת מפולמוס וביקורת ציבוריים. השקר לעומתה, בשל חולשתו, דורש ציות וכפייה. לכן סימנה של האמת הוא סובלנות לוויכוח ולאי־הסכמה, בעוד שסימנו של השקר הוא הדיכוי.
נאורי המהפכה הפכו את המשוואה על ראשה: מבחינתם האמת דורשת ציות וכפייה, משום שהיא חלשה ורופסת, נגישה רק ליודעי חן נאורים. אם לא ידכאו את חירות ההבעה והביקורת, הטעות והשקר ינצחו אותה – ואותם. הקומוניסטים ירשו את התפיסה הזו ישירות מהמהפכנים הרדיקליים בצרפת – ולמרבה הצער, זו גם התפיסה שהשתרשה בימינו בתקשורת ובאקדמיה הפרוגרסיביות.
כך הגענו למצב שבו עיתונאים בשמאל מנהלים מלחמת חורמה נגד תקשורת שמבטאת עמדות ימין, בסיסמאות נושנות להפליא על סכנת ה"פייק ניוז" שפוגע באמת ומחטיא את הציבור. הם עושים זאת בזמן שהם עצמם מפיצים לא פעם שקרים, מסתירים כשלים, ובאופן כללי מתנהגים כפעילים פוליטיים בשירות קמפיין. הדוגמאות לכך רבות מספור, מתיקי נתניהו ועד דירוג האשראי של ישראל.
כשטעות הופכת למינות
מה שאנו מוצאים בתקשורת הוא חיקוי של מה שהתרחש זה מכבר באקדמיה, לשעבר המעוז הקדמי של חופש הדעה והביטוי. זה עשרות שנים מטהרת האקדמיה משורותיה כל עמדה לא פרוגרסיבית. למשל, מי שיגיד היום שמבחינה ביולוגית יש רק שני מינים (בעוד מגדר הוא עניין מורכב יותר), ייתקל ביחס דומה לזה שקיבל גלילאו מהכנסייה כשטען שכדור הארץ סובב את השמש. הוא יעבור עינוי אקדמי, חרם ונידוי, עד לפיטורים, אלא אם כן יודה בחטאיו ויישבע שמין הוא רצף לא מוגדר שנקבע רק באופן סובייקטיבי וחברתי.
הדוגמה הזו איננה מקרית. גילויי האלימות סביב הבעת דעה שונה מקצינים לאחרונה סביב נושאי זהות מינית, גם אם מדובר בדעה מבוססת מדעית. הקורבן האחרון הוא השחיינית האמריקנית ריילי גיינס, שנמאס לה ששחיינית טרנסג'נדרית, שכגבר השיגה תוצאות בינוניות, מנצחת כעת באופן קבוע את הבנות. לטענת גיינס, ההכללה בתחרות של מי שגדלו כגברים ושינו את מינם איננה הוגנת ומפלה נשים.
זו סוגיה לגיטימית וראויה. אבל כשגיינס הגיעה להרצות באוניברסיטת סן־פרנסיסקו, היא נתקלה באלימות, לדבריה הוכתה פעמיים, ונאלצה להסתגר תחת מצור של המון פרוגרסיבי זועם עד שמשטרת הקמפוס חילצה אותה. ברשתות ניתן למצוא עוד שלל מקרי אלימות נגד מי שמעזים להביע את העמדה המדעית ש"יש רק שני מינים". בקצה אנו מגיעים לטבח המזעזע האחרון לפני כחודש וחצי בבית ספר נוצרי בנשוויל, טנסי, כאשר טרנסג’נדר בן 28 רצח בירי שלושה מבוגרים ושלושה ילדים.
ההיסטוריה מותחת קו ברור בין השתקה וצנזורה לאלימות. הסיבה לכך היא שהצדקת ההשתקה מעידה על מערך אמונות חזק ואידיאולוגיה "מוסרית" כל כך, עד שמבחינת המשתיק מיטשטש ההבדל בין שגיאה לעבירה, ובין טעות לפשע. כמו בכל דוֹגמה, האמת מזוהה אצל המאמינים עם הטוב, והשקר עם הרע. מנקודה זו השקר הופך משגיאה או תקלה, לחטא; ומטעות הוא הופך למינות, שדורשת ענישה וקלון.
מה שנשאר ברמה הפרטית הוא לחשוב על הטיפול המתאים לחוטאים, וברמה הציבורית על מוסדות שיפקחו על השיח הציבורי – רעיון שעולה מחדש לאחרונה בחו"ל וביתר שאת בארץ, ולא לוקח בחשבון שגם למושתקים יש כוח ושלדיכוי יש תגובה ומחיר. המגמה הנוכחית, של קריסת התקשורת והאקדמיה, מותירה את הציבור ללא מוסדות שמגינים על חופש הביטוי, ומעלה אותנו על מסלול מדאיג.
נשוב למארה, שיחד עם חבריו הצליח ב־1792 לדחוק את הז’ירונדים, קרי השמאל המתון, ולהעביר את הכוח בצרפת המהפכנית לידי היעקובינים הקיצוניים ורובספייר. מארה נרצח ביולי 1793, ומותו שימש בידי היעקובינים למימוש משנתו הנאורה בהקמת משטר “טרור" (כפי שקראו לו היעקובינים עצמם), שכולו עריצות ואלימות. היעקובינים כפו את משנתם האידיאולוגית ביד קשה, כלאו מאות אלפי אזרחים ורצחו רבבות, והשאירו לנו תמרור אזהרה היסטורי אדום שעליו כתוב “השתקה נאורה" – על רקע גיליוטינה.
