כמה רגעים משעשעים למדי נרשמו בכנסת ביום שני אחר הצהריים. ראש הממשלה נתניהו נכח במליאה והיה מחויב לשמוע את כל הנואמים במסגרת דיון 40 החתימות שפתח את מושב הקיץ. קווין מקארתי, יו"ר בית הנבחרים האמריקני שביקר בכנסת, רצה להיפרד מנתניהו וביקש את ספרו האוטוביוגרפי "ביבי, סיפור חיי", בחתימתו של ראש הממשלה.
מקארתי הגיע למבואות המליאה, אבל ראש הממשלה לא יכול היה לעזוב את מקומו ולצאת, בגלל תקנון הכנסת שמחייב אותו להישאר כל זמן הדיון. השליחים הגיעו לנתניהו, ובסוף הוא התרצה והלך לכיוון היציאה, לקול מחאות האופוזיציה, אבל אז מקארתי לא היה שם, ונתניהו חזר מאוכזב למקומו.
בפעם השלישית החליטו בשתי הפמליות להיות יעילים יותר. מקארתי הגיע עד לדלת הכניסה ממש. נתניהו ראה אותו ממקום מושבו ומיהר אליו עם הספר. טקס החתימה התקיים בפתח המסדרון, ומקארתי פנה לדרכו שמח וטוב לב. נתניהו חזר לשולחן הממשלה כדי לשמוע את שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן מבטיח לו שבחודש יוני הקרוב תהיה כאן התרסקות כלכלית, ו"זה מה שיעיף אותך מהשלטון".
לוין רואה מול העיניים את אסתר חיות. נתניהו רואה את ביידן. הוא יודע שראש ממשלה ישראלי לא יכול לשרוד תחת וטו של נשיא אמריקני
נתניהו לא הולך לשום מקום בעוד חודשיים, למרות משאלת הלב הידועה של ליברמן, שסוחב איתו חשבון אישי קשה. בינתיים הוא ראש הממשלה, למרות החריקות שמבצע איתמר בן־גביר, ומה שמעניין אותו עכשיו הוא פגישה בבית הלבן.
מה היה קורה אילו מקארתי הרפובליקני היה עכשיו נשיא ארצות הברית? מקארתי בחר בישראל כמקום הראשון שהוא מבקר בו מאז נבחר לתפקידו בנובמבר. נתניהו יכול היה להיות המנהיג הראשון שהיה מוזמן לבית הלבן אילו היה שם שלטון רפובליקני.
אבל השלטון הוא דמוקרטי הנשיא הוא ג'ו ביידן, והוא לא מזמין את נתניהו לביקור המיוחל בוושינגטון. להפך. הנשיא ודובריו טורחים להדגיש כי נתניהו לא רשום בסדר היום שלהם לתקופה הקרובה. כשנתניהו עלה לנאום בכנסת ביום שני והציג את הישגי הממשלה שלו בתחום המדיני, הוא הזכיר את היחסים עם אזרבייג'ן, את השגרירות של צ'אד שתיפתח בישראל, את היחסים עם טורקמניסטן ואת קו הטיסות עם עומאן. את כל הטוב הזה נתניהו היה מוכן להחליף בצילום אחד עם נשיא ארצות הברית בבית הלבן.
שנים ארוכות אני מלווה את נתניהו במסעותיו בחו"ל, ואני יודע שאין דבר שחשוב לו יותר מהקשר עם הממשל. באחד ממסעותיו הראשונים לארצות הברית, אחרי שנבחר לראשות הממשלה ב־1996, הנשיא קלינטון סירב להיפגש איתו. נתניהו נאלץ להסתפק בטיסות פנים לפגישות עם הקהילות היהודיות ברחבי אמריקה. כאשר הגיע לניו־יורק, קלינטון התרצה והזמין אותו לבית הלבן. ראיתי את נתניהו באותן דקות, כאשר הגיע הטלפון מהנשיא. לא היה מאושר ממנו בעולם.
גם עכשיו נתניהו מקבל באופן קשה את המיני־חרם של ביידן, שנחשב דווקא ידיד אישי שלו. כאשר שואלים אותו מדוע ביידן לא מזמין אותו, הוא כועס ומפנה את השואלים לנשיא. "יש הרבה סיבות", זורק נתניהו, אבל לא מוכן לפרט. את הריקושטים מרגישים גם השרים המקורבים אליו. "זה מאוד כואב לו ולנו", אומר אחד מהם. "הוא לא ציפה לזה". כולם חושבים שבסופו של דבר יהיה ביקור כזה, אבל לא מתחייבים על תאריך.
נתניהו יודע היטב שסוד כוחה של ישראל בעולם הוא הקשר האינטימי עם אמריקה. זה גם סוד כוחו. בעולם מנסים מאז ומתמיד להגיע לאוזניים של אמריקה דרך ישראל והקשר המיוחד שלה עם הממשל. כאשר מנהיגים בעולם שואלים את נתניהו מדוע הוא לא מוזמן לבית הלבן, הוא נבוך.
בינתיים העסק רק מתערער. ביידן אומר שהוא מודאג כמו תומכים רבים של ישראל, וכי "אי אפשר להמשיך בדרך הזו". אנשי נתניהו מצידם מאשימים את הממשל במימון ההפגנות נגד נתניהו ונגד הרפורמה המשפטית. לפני חודש דיברו רק המקורבים על המעורבות של האמריקנים במחאה. היום שר המשפטים יריב לוין אומר את הדברים בגלוי, ונתניהו רק מוסיף בנאומו ביום שני בכנסת ש"אנחנו יודעים בדיוק מאיפה מגיעים המיליארדים".
יודע או לא יודע, אין לנתניהו מה לעשות. ברגע זה הוא מתקפל ונסוג רק בגלל הסיטואציה האמריקנית. נתניהו אכן רצה את הרפורמה הזו ועמד מאחוריה. בתחילת הדרך הוא צעד עם יריב לוין יד ביד. מעבר לזה, נתניהו וגם לוין העריכו כי התגובה מנגד תהיה קשה ושהמונים יֵצאו לרחובות. הם משוכנעים כי האליטה הכלכלית וההייטקיסטית בישראל מתדלקת את המחאה כי מערכת המשפט נוחה לה, ולכן הם מוציאים את ההמונים לרחובות.
אני חושב שנתניהו בכל זאת לא העריך נכון את עוצמת המחאה, שעצרה את פיטורי שר הביטחון גלנט, וגם לא את התגובה האמריקנית. היה כאן חישוב חֶסר. לכן הוא השהה את החקיקה הרעה הזו, והיום הוא היה מעדיף לזרוק אותה לפח, אחרי שהבין את השלכותיה ההרסניות. בראיונות לרשתות זרות הוא מנסה להחזיר את היחסים עם ארצות הברית למסלול. בתחילת השבוע ניסה נתניהו לשכנע בריאיון ל־CNN שהוא רואה את מצב הרפורמה המשפטית עין בעין עם ביידן. "הנשיא ביקש הסכמה רחבה, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו", אמר ראש הממשלה.
וכך, נתניהו ולוין שהתחילו את הדרך יד ביד, הולכים היום לכיוונים קצת שונים. נתניהו זורק את הרפורמה על הנשיא הרצוג ומחכה שהוא ימציא לו איזה פתרון. להידברות בבית הנשיא הוא לא שלח את לוין אלא את רון דרמר, האיש הנאמן לו ביותר, שגרירנו לשעבר בארצות הברית, כדי להשיג משהו. לוין שומר מצידו על הקו המיליטנטי ומכסח את בית המשפט העליון מול מאות אלפי מפגיני ימין, אף שגם הוא יודע כי המהפכה המשפטית הקשיחה שהציג במסיבת העיתונאים הדרמטית שלו בארבעה בינואר, לא יכולה לעבור יותר.
יש שרים בממשלה שמדברים על ניגוד אינטרסים ואפילו על מלחמה סמויה בין נתניהו ללוין. העסק מורכב יותר. לוין רואה מול העיניים את אסתר חיות. נתניהו רואה את ג'ו ביידן. הוא יודע ששום ראש ממשלה ישראלי לא יכול לשרוד תחת וטו של נשיא אמריקני. בעיני נתניהו המהפכה המשפטית עומדת היום בינו ובין הממשל, מעבר לכך שהיא הורסת את הצבא והחברה הישראלית, ולכן צריך להסיר אותה מהדרך או למצוא לה נוסחה חדשה.
