לפני שנתיים פגשתי את הבחור הראשון שהלכתי איתו מכות

אין דרך טובה לפתוח את הטור הזה מלבד לומר מיד במה הוא עוסק. העולל הלך מכות.

אני עוד זוכר שסיפרתי שהוא טעם לראשונה קישוא, אבל הזמן טס והיכולות משתפרות, והוא כבר שונא קישוא וגם הולך מכות. ביום ראשון הוא הגיע קצת מדוכדך מבית הספר, אחרי הטקס הקבוע שבו אני שואל אותו איך היה בבית הספר והוא עונה לי "בסדר", הרגשתי שה"בסדר" של היום לא נשמע כמו כל הבסדרים הרגילים שלו. התעקשתי עוד קצת והוא בִּסדר עוד קצת. אחרי חפירה קלה הוא נשבר והודיע לי שקיבל "דו"ח אלימות". שאלתי אותו אם זה בא עם נקודות וקורס נהיגה מונעת, אבל הוא לא היה במצב רוח להומור וסיפר לי שבמהלך אחת ההפסקות הוא ועומר התווכחו על משהו והוויכוח התדרדר לחילופי מהלומות ונגמר בנזיפה מהמורה ובדו"ח אלימות שנשלח להורים בדוא"ל. הקטטות של היום טכנולוגיות – אין לתאר.

החל בי ויכוח פנימי. לנזוף? להכיל? לבקש תיאור מדויק של הקרב כולל מתן טיפים לשיפור יכולות הגנה ופעולות התקפה? אז ביקשתי ממנו שיסביר לי מה בדיוק קרה, והוא הסביר, וניכר שהתחקור הלחיץ אותו. הוא פחד שאכעס. רציתי לכעוס, כי אלימות היא לא פתרון, אבל גם רציתי שירגיש בטוח לספר לי דברים. אז בחרתי בדרך הביניים ואמרתי לו – בכעס – דברים מחזקים: "אני גאה בך שסיפרת לי! אם אתה לא התחלת זה בסדר! מותר לך להגן על עצמך!"

אחרי שבלבלתי אותו במסרים סותרים שאלתי את עצמי אם עבר כבר מספיק זמן כדי לשאול אותו מי ניצח. אני מבין שבאלימות אין מנצחים, אבל אני מכיר את עומר הזה. הוא חתיכת ז'לוב יחסית לפלג. ממש ירשים אותי אם היה פה פייר פייט, כמו בפעם היחידה והמביכה שהלכתי מכות בחיי.

אשמת הגוגואים

זה היה בכיתה ז' לדעתי. במהלך אחת ההפסקות התגלע סכסוך ביני ובין בחור לא חביב ששמו רותם (שם לא בדוי), שלמד איתי בכיתה ולא חיבב אותי עקב תקרית גוגואים מצערת שנגררה איתנו עוד מבית הספר היסודי. אגב, קבלו לקח שלמדתי: אם אתם מחוררים בקופסת נעליים חור שכתוב לידו "קבל 100 גוגואים", רצוי שיהיו לכם 100 גוגואים כשאתם יוצאים איתה לחצר, במקרה שמישהו – לא חשוב שמות – יקלע לחור שחשבתם שעשיתם אותו קטן יותר מהגוגו הכי קטן שיש. נתקדם.

אז לאחר תקרית נוספת באחת ההפסקות הודיע לי הבחור שאחרי הלימודים נפגשים למכות. שאלתי אותו איפה והוא אמר לי ליד הבמה המרכזית. תמיד הצחיק אותי כילד שיש בעפולה "במה מרכזית", בעיקר כי לא היו עוד במות. הייתה במה אחת וגם היא לא הייתה מרכזית במיוחד.

הגעתי בארבע לאזור הבמה, חמוש בשני חברים לצורך תמיכה ועידוד או ליווי במקרה של פציעה חמורה. רותם היה גבוה ממני בראש, אבל האמנתי שבאמצעות טקטיקת לחימה טובה שכוללת הרבה ריצות ממקום למקום אוכל לעייף אותו ולגמור את זה בתיקו. אבל הוא לא הגיע. הנחתי שהוא פחד מהעוצמה הפנימית שלי וויתר, אז הזמנתי את שי ושגיא, חברי הפמליה שלי, לפיצה וברד בחמישה שקלים וחזרתי הביתה בתחושת ניצחון כוללת.

לעולם לא אשכח את הצלצול באינטרקום: חצי שעה אחרי שהגעתי הביתה רותם הגיע לשאול איפה אני. אמרתי לרותם שקבענו לפני שעתיים ליד הבמה המרכזית והוא אמר לי שאמא שלו לא הסכימה שיצא לפני שהוא מכין שיעורים. הוא שאל אם זה בסדר מבחינתי לרדת למטה ולערוך את המכות בלובי. כמו שאתם מבינים, מכות היו עניין די רציני בעפולה של שנות התשעים.

ניסיתי להגיד לו שזה קצת לא מסתדר אבל שמעתי שכבר מתאסף סביבו קהל. ילדי השכונה שלי הריחו קרב, וכמו נשרים סביב בופאלו גוסס הם התאספו סביב האינטרקום בציפייה לעימות. לא יכולתי לאכזב אותם. פחדתי פחד מוות, אבל כמו שאמר פעם ג'רי סיינפלד, אנשים מפחדים מקהל יותר מאשר ממוות, כלומר יותר אנשים יעדיפו להיקבר בהלוויה מאשר להספיד את מי שנקבר; אני מעדיף להפסיד בקרב מאשר לא להופיע אליו.

לפחות לא הפסדנו

כשירדתי למטה קלטתי בזווית העין את שגיא ושי. אמרתי להם שהם חייבים לי פיצה וברד כי בעצם לא ניצחתי וסתם חגגנו. אולי בגלל זה הם עברו לתמוך ברותם. התחלנו בשלב גישושים קל, שכלל דחיפות והעלבות הדדיות סביב נושאי עור פנים בעייתי, הישגים חברתיים וסולמי אהבות. ניצלתי את הזריזות שלי והתחלתי לעייף את רותם, שהיה די גמלוני. הוא מצידו שחרר מדי פעם איזו כאפה, אבל הצלחתי לחמוק כי הייתי ממש נמוך.

אחרי שתי דקות של דילוגים הבנתי שרותם רוצה לסיים עם האירוע, לתת מכה, לקבל אחת ולגמור עם זה. הקהל דרש דם, אבל שנינו בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום. אז הוא הוריד בעיטה, אני נתתי סטירה, וחנה מקומה שלוש שיצאה להוריד את הזבל צרחה עלינו שנתפזר לה מהלובי בזמן שמיץ זבל צהוב טפטף על שטיחון הכניסה ליד האינטרקום. התפזרנו, והקהל חזר הביתה מאוכזב מהקטטה הרצינית היחידה בחיי.

עליתי למעלה בתחושה של משחק חוץ בבלומפילד: לא צריך להיות חזיר, לפחות לא הפסדנו.

לפני שנתיים בערך הלכתי עם העולל לשחק באיזה פארק בעפולה. פתאום אני שומע מאחור: "זמרי, בוא מכות". אני מסתובב ורותם עומד שם, עדיין גבוה ממני אבל לא כמו בעבר. דיברנו כמה דקות. הוא עובד במכירות, והוא אוהב לראות אותי בפטריוטים. לחצנו ידיים, ורגע לפני שחזרתי לעולל שאלתי אותו אם הוא זוכר את הפעם ההיא ש"הלכנו מכות". הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה להעליב את עולם הקטטות, זה היה הניצחון הכי קל שהיה לו. אמרתי לו שירגיע, אחרת אפשר ללכת עכשיו לבמה המרכזית. הוא עדכן אותי שכבר אין במה מרכזית בעפולה, ונפרדנו בחיוך מריר.

יום אחרי הקטטה, כשהעולל חזר מבית הספר וסיפר לי שהוא ועומר השלימו והכול בסדר, תהיתי אם עכשיו כבר מותר לי לשאול אותו מי ניצח. אבל באלימות אין מנצחים. רק ילד שחשב שהוא ניצח עד שמישהו צלצל לו באינטרקום.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il