הצצתי בפרק הראשון של התכנית החדשה מבית כאן11 "מדורות השבטים" של היוצרים נפתלי גליקסברג ודוקי דרור. הסדרה עצמה לא מחדשת כלום למי שצפה בשלושים השנים האחרונות בסרט דוקו ישראלי או פשוט בתעמולה השוטפת של השבט הלבן, מה שנקרא אצלנו "התקשורת".
אפילו במבנה שלה, הסדרה היא אוסף ציטוטים של דמויות בלי מכנה משותף, סדר פנימי נראה לעין, או כל יומרה לחידוש. יש גם נרטיב כמובן, כלומר תסריט כתוב שהשחקן אורי גבריאל, הידוע בעיקר בגילום דמויות של עבריינים מזרחיים, מקריין ברקע די באדישות. אם זאת סדרת ההמשך של תאגיד השידור לסדרות הדומות "עמוד האש" ו"תקומה" הרי שהיא בהחלט חוליה נאמנה באותה שרשרת של הצגת הנרטיב המרכזי של האליטה (החילונית שמאלנית) עם אותו קריין יודע כל. הגרסה הנוכחית מגוונת יותר בקולות שהיא מנכיחה, אבל הם לא מתחברים לאיזושהי אמירה וכך מתפקדים כקישוטים ורק מדגישים את הנרטיב האחיד המיוצג בקולו של הקריין. החברה הישראלית 2022 מגוונת הרבה יותר מזו של שנות התשעים או השבעים, אבל קולותיהם של ה"שבטים" השונים נשארים אנקדוטות בשולי הסיפור האחד של השבט האחד. זהות הקריין עצמו היא מטאפורה מצוינת לסוג השינוי הזה. הקריין האשכנזי עם חיתוך הדיבור ה"רשמי" הוחלף בקריין מזרחי, אבל הטקסט נשאר הטקסט של המיינסטרים האשכנזי, או של "השמאל", איך שתרצו לקרוא לאליטה המרכזית של ישראל והוא מבטא את נקודת מבטו הבלעדית. הוא כבר לא מדבר בפאתוס על "קיבוץ הגלויות" כמו בעמוד האש או על ה"שלום" בתקומה, הוא נשמע בעיקר משועמם או עגמומי.
רבע השעה הראשונה של הפרויקט הדוקומנטרי דוחס בקרבו את כל הקלישאות של תקשורת המיינסטרים (האחראית הכמעט בלעדית על דוקומנטציה ביומיום): רבין נבחר כדי להביא שלום, הסכם אוסלו היה הסכם "שלום", השמאל נקרא "מחנה השלום" (בדיוק כפי שהתעמולה של השבט הלבן מכנה את הרפורמה המשפטית "הפיכה משטרית" אגב, אם למישהו יש ספק שכך יקראו לה כל הסרטים ה"דוקומנטריים" שיפיקו פה בעתיד) – היהודים (ברוך גולדשטיין) אשמים באלימות הערבית שהופנתה כלפיהם ובכישלון "הסכם השלום", נתניהו הסית לרצח רבין, נתניהו "שיחרר את השד העדתי" וכן הלאה.
הביקורות מימין על הסדרה התמקדו בתכונות הבנאליות האלה שלה ופספסו את הבעיה העמוקה יותר שלה. באותו אופן בו הביקורת המרכזית מימין על הסכם אוסלו התמקדה בכשלים הבולטים ביותר שלו – הביטחוניים והמדיניים – אך החמיצה לרוב את הכשלון המהותי שלו, הרוחני או המוסרי, העמוק לאין ערוך מכל השאר.
אין זה מפתיע. קשה היה שלא להתפלץ לנוכח האיוולת – שלא לדבר על האדישות למחיר האפשרי בחיי אדם – שביבוא ארגון טרור רצחני לתוך שטחי ארץ ישראל בציפייה שהוא ישנה את עורו, יחדל לרצוח יהודים ויתחיל להגן עליהם. אבל בולט, מזעזע ומדמם ככל שהיה, לא זה היה הנזק האמיתי של הסכם אוסלו. הנזק האמיתי שכן ברובד מופשט יותר, רובד מלחמת הדעות והתביעה המוסרית. כי תחמושת, חיילים ואפילו ישובים שלמים במישור הגשמי ניתן להזיז ממקום למקום בקלות יחסית, אבל תקוות, כיסופים ואמונות שנשברו, נבנים במשך עשרות ומאות שנים, ולא בטוח שניתן לשקם אותן לאחר שמפנים להן עורף.
בהסכם אוסלו נסוגה ממשלת ישראל באופן רשמי מהקשר העמוק של העם היהודי לחבלי הארץ שלו ומהתביעה המוסרית – שמתבטאת בתביעה מדינית וגיאופוליטית אבל היא קודם כל מוסרית, וכך גם הבינו אותה כל מייסדי הציונות – להקים בה מדינה עצמאית. זה, ולא הסדרי הביטחון המופקרים או הדרך האנטי דמוקרטית בה הועבר ההסכם, היה הנזק המרכזי של הסכם אוסלו.
בחזרה לסדרה: לא הכשל הבולט לעין שבציטוט כל עיקרי ההיסטוריוגרפיה השמאלנית הוא הבעיה המרכזית שלה, אלא הכשל הסמוי מהעין שבדיבור הפרוזאי לכאורה על ה"שבטים". לכאורה מונח נייטרלי, אולי אפילו חיובי, אך למעשה אחד מתחליפי החלב של המיינסטרים הישראלי החילוני למונח אחר – "העם היהודי". תיאוריית ה"שבטים" למושג עם היהודי היא מה שהסכם אוסלו היה למושג ה"שלום", כלומר לא רק תחליף זול אלא זיוף, מתחזה, גנב זהות. וכמו בגניבת זהות, אין אפשרות לקיים את שני הטוענים לכתר באותו מרחב, אחד מהם חייב לפנות את מקומו.
מאז הסכמי אוסלו, השיח הציבורי הישראלי לא מאפשר לחשוב על "שלום" כעל משהו אחר מכניעה יהודית לתכתיבי הערבים ומוויתור יהודי על שטחי ארץ ונתחי זהות, בתמורה ל"הסכם" כתוב על נייר שזוכה לתמיכה ממנהיגי אומות העולם. זאת הפכה להיות ההגדרה של המונח. היחידה המקובלת. מי שינסה להציג תפיסה אחרת של שלום יוקע כגזען, פשיסט, טרנספריסט, כהניסט ועוד ועוד .לתקשורת הישראלית אין מחסור בשמות גנאי כשהיא רוצה להוציא מישהו או משהו מחוץ למחנה.
תהליך דומה עובר מושג שורשי עוד יותר, מושג "העם היהודי". לבן גוריון לא הייתה בעיה כמובן לדבר על העם היהודי. להיפך, זה היה מושג המפתח במשנתו. בכך הוא לא היה יוצא דופן בין כל יריביו האידיאולוגיים במאבק על דמותה של הציונות או המדינה. כשבן גוריון דיבר על "העם היהודי" הוא ידע שכולם מסביב מבינים בדיוק על מה הוא מדבר – ממגנס ווילנר דרך בגין והרב מימון עד החזון אי"ש. מאז שנות ה-90 ותהליך אוסלו, שכאמור היה קודם כל תהליך רוחני, לא פוליטי, זה כבר לא המצב. כשיאיר לפיד מדבר על העם היהודי, אם הוא בכלל מדבר עליו, הוא לא מדבר על אותו מושג מסורתי עליו דיבר בן גוריון ואליו מתכוונים גם היום אריה דרעי, בצלאל סמוטריץ' או בנימין נתניהו. לכן כשדיבר על לקחי השואה בטקס יום השואה האחרון, אמר לפיד כי אחד הלקחים הוא הצורך "להיות מוסריים" ולא להרוג חפים מפשע בעזה ובלבנון. לכן גם ציין בנאום מפורסם אחר, בפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות בשנת 2021, כי אנטישמיות אינה שונה מסתם גזענות או לאומנות, והגרמנים שחוללו את השואה אינם יותר אנטישמים משבטי ההוטו ברואנדה שטבחו בשבטי הטוטסי, או מארגון הטרור "בוקו חראם" המוסלמים שטובחים במוסלמים אחרים.
המונח הזה "שבטים", הוא כאמור אחד התחליפים למונח “העם היהודי”. חלק מהחתירה תחת הזהות היהודית הקולקטיבית והציונות, שהיא הביטוי המרכזי של הזהות הזאת בעידן המודרני. זה ביטוי תעמולה. כמו ששיווקו האינטנסיבי של הסכם אוסלו בזמנו כהסכם "שלום" היה מהלך תעמולתי. זה מונח שנועד להסוות דבר אחד כדבר אחר, במקרה גם הפוך ממנו. במאה ה-20 הציגו פרסומות של חברות הטבק את הסיגריות כמוצר התורם לבריאות והופיעו בהן רופאים מעשנים כהוכחה לערך הבריאותי הרב שלהן. באופן דומה מוצג השיח על "שבטים" בחברה הישראלית כחלק משיח מחבר העוסק כביכול בסובלנות ויצירת קשרים, כשבעצם זה בדיוק להיפך. הדיבור על "שבטים" נועד לפורר את החברה הישראלית ואת העם היהודי. רוב האנשים שאין זה מקצועם לא מזהים תעמולה ולכן רוב גדול של האנשים המשתמשים בו לא מבינים אותו ולא מבינים את הפונקציה שלו. (דוגמה בולטת היא הנשיא לשעבר ריבלין שאם מנתחים את המסרים שלו היה עוד יותר פוסט ציוני משמעון פרס).
אותם אנשים טובים ותמימים מארגנים פאנלים, כנסים ומעגלי שיח כשהם בטוחים שהם מסייעים ליצירת לכידות בעם, אך בפועל הם מפיצים את משנת ה"שבטים" המנציחה את כל מה שמפלג ומערער את העם היהודי. באותה מידה היו יכולים לכנס כנסים למען המלחמה בסרטן ריאות ולחלק במסגרתם סיגריות חינם להמונים. זו הקבלה מדוייקת.
קשה להסביר את הדברים הללו עוד יותר משקשה היה להסביר שסיגריות בעצם הורגות את מי שמעשן אותן. שם היו מחקרים רפואיים וביולוגים שהוכיחו את הסיכון בצורה אמפירית. נדרשו מאות מחקרים, עשרות שנים ומליוני הרוגים, אבל במאה ה-21 כל ילד יודע את האמת על סיגריות ואי אפשר להמשיך לשקר לגביהן (אם כי רבים רבים ממשיכים לעשן אותן בכל מקרה).
קשה לדמיין ניצחון דומה בדעת הקהל במקרה שלנו. אין דרך לגרום לציבור הרחב להיזהר משיח ה"שבטים" כי אין מונח חדש שיחליף אותו. נזכיר שברגעים אלו ממש יוצאים רבבות אנשים לרחובות במאבק למען דיקטטורה אריסטוקרטית ונגד תוצאות הבחירות החופשיות תחת הסיסמה "דמוקרטיה". מילים הן כלי נשק בידיו של מי שיודע כיצד להשתמש בהן ובינתיים, בין שני המחנות הנצים בתוך החברה הישראלית, רק אחד הוכיח מיומנות גבוהה בשימוש בו.
