לאחר ניסיון הפוגה קל, חזרו בשבוע שעבר לסיבוב שני המחאות נגד הרפורמה המשפטית, והפעם עם טוויסט חדש-ישן.
מעטות הן הסוגיות הבוערות שמלוות את המדינה מיום הקמתה כמו שאלת גיוס בני הישיבות החרדים, והפצע החברתי שמכתיר ומפיל ממשלות, ממשיך להותיר מוגלה מאז שבן גוריון החליט להעניק פטור ל-400 עילויי תורה ועד היום. מצד אחד כלי ניגוח אופטימלי בארגז הכלים של המחנה הליברלי ונבחריו, ומאידך אתנן פוליטי לעת מצוא עם התחייבות בחדרי חדרים לשמירה על הסטטוס קוו.
במשך עשרות שנים התרגלנו לראות בחרדים נטע זר וקהילה סגורה ובדלנית. החילוני הממוצע וחלקים בציבור הסרוג תופסים את הנציגות החרדית בכנסת כאופורטוניסטים רודפי בצע, אליהם מצטרפים בכל דור ודור מיטב "אנשי רוח" ופוליטיקאים שמנפקים אמירות מבחילות דוגמת "עלוקות" ו"פרזיטים" שצריך לזרוק למזבלה.
בניסיון למלא את קפלן במפגינים חדשים ולעורר בציבור הרחב את הסנטימנט הלאומי שמייחל לשוויון בנטל, חזרה לחיינו הסיסמא "גיוס לכל". אלא שכמו בהרבה מחאות במחוזותינו, השיח הענייני עד מהרה נדחק הצידה ואת מקומו תפס קמפיין הסתה חסר מעצורים, שכלל זריקת שטרות כסף לעבר חרדים, ניכוס השכול על-ידי מחנה אחד וגירוש של נבחרי ציבור מבתי העלמין הצבאיים, ארונות קבורה על עגלות ילדים ושלל מיצגים מבחילים.
אל מול מסע הדה-לגיטימציה ארוך השנים כלפי החברה החרדית, עומד ציבור שעובר את ההתקדמות הגדולה ביותר בעשורים האחרונים. הנשים החרדיות מפתחות קריירות מפוארות בהייטק, ומועצמות, רחמנא ליצלן, כרופאות או רואות חשבון תוך הקפדה על יראת שמיים. בקרב הגברים יש עלייה מתמדת של לומדי תורה שיודעים לנהל קריירה בין קודש לחול, בדומה לקהילה האורתודוקסית בארה"ב. לצד השילוב בשוק התעסוקה, הפתיחות לרכישת השכלה כללית ומפעלי החסד הרבים שמעמיד הציבור החרדי, מתקיים תהליך מדוד של התקרבותם ללב הישראליות. שורה של עמותות וארגוני חברה אזרחית שעוסקות בשילובם בחברה ומכינות לפני גיוס לצה"ל ומסלולי שירות אזרחי צצים כפטריות אחרי הגשם.
משהו מתחיל להשתנות וכטבעם של תהליכי עומק חברתיים, הם מתרחשים לאט. התהליך אמנם איטי אבל בכיוון הנכון והרכבת של ציבור "הנעלבים ושאינם עולבים" כבר יצאה מהתחנה. הבעיה היא, שקצב ההתקדמות שלהם לא תואם את הציפיות של "אחים לנשק", "הדגלים השחורים" ושות', שרוצים להכתיב את קצב השתלבותם בחברה בדיוק כפי שעשה בג"ץ. המחלוקת סביב גיוס החרדים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שישראל נמצאת בוורטיגו עוד מהבחירות לכנסת ה-21. פסק הדין של בג"ץ שביטל את חוק טל הוביל לארבעת סבבי בחירות וחוסר יציבות פוליטית לא היה צריך להינתן.
כן, קיים קושי חברתי גדול באי גיוס החרדים. אין סיבה שילד אחד יקריב את חייו למען המדינה בשעה שאחיו יבלה את שנות בחרותו בישיבה מבלי להחזיר דבר למשלם המסים. נכון, צה"ל לא באמת ערוך לגייס את כל החרדים, וצריך להיות מנגנון שיאפשר להם למלא את חובתם האזרחית, בצבא, או בשירות לאומי, תוך שמירה על אורחות חייהם. עם זאת, אין זה מתפקידו של בג"ץ להכריע בסוגיה חברתית כה מורכבת. התערבותו פעם אחר פעם בשם השוויון פוגעת במרקם החברתי העדין מאוד ממילא ומפוררת את החברה. את האתגר הסבוך בגישור על הפער בין מחנה פוליטי ששומר בקנאות על היחס שבין אדם לאלוהיו, לבין מחנה שדורש "ייקוב הדין את ההר", צריך לפתור בהידברות ובהסכמה באמצעות הריבון ולא דרך פסיקת בית המשפט.
ההיסטוריה מלמדת שהקונפליקטים והמתחים העזים ביותר בחברה הישראלית לא נפתרים באבחה אחת. בכל פעם שחשבנו שניתן להשיג הכל בלחיצת כפתור על ידי תקיעת אצבע בעין, כפייה של רעיון או האצת תהליכים – התבדינו. המחנה שהטיף ל"שלום עכשיו" גילה שהעסק קצת יותר מורכב משנדמה, הצד שדרש "רפורמה עכשיו" פגש התנגדות עזה שהבהירה ששינוי משמעותי כל כך חייבים להיעשות בהסכמה. איש לא שיער שמתפקדי הליכוד, רובם מסורתיים או בעלי אוריינטציה שמרנית, יבחרו לרשימה במקום גבוה אדם הומוסקסואל שלימים יאייש את תפקיד יו"ר הכנסת, מהלך שמעיד על הכרה בקהילת הלהט"ב יותר מכל מצעד גאווה ברחובות ירושלים. צמצום ההתחממות הגלובלית לא תגיע מהעלאה דרסטית של המס על כלים חד פעמיים וכן על זו הדרך.
עד לאחרונה, סמלי הלאום לא עברו חלק בגרון במשפחה חרדית ממוצעת, בטח שלא שימוש פומבי בהם. בדרכי לגבעת התחמושת ביום העצמאות האחרון, עברתי ברחובות שמואל הנביא, שכונה חרדית טיפוסית למדי וראיתי עשרות דגלי ישראל התנופפו להם מחלונות הבתים הצפופים. יותר ממחצית מהמבקרים באתר המורשת היו משפחות חרדיות שהגיעו בהמוניהם לטעום חוויה ישראלית. הם גמעו בשקיקה את סיפורי הגבורה, האזינו בחרדת קודש לתיאור הקרבות בתעלות ובבונקרים והתרשמו מקרוב מאמצעי הלחימה המשוכללים של הצבא. הוריהם אולי יתקשו להכיר בכך כיום, אך כשהילדים שטיפסו על הנגמ"שים בעיניים נוצצות יגיעו לגיל שמונה עשרה, אחוז הגיוס במגזר החרדי יוכל להכפיל או לשלש את עצמו.
