לפני ימים אחדים, בקומת הקרקע הסואנת של בית חולים ירושלמי, ראיתי את הרב דוד לאו כשהוא דוחף לפניו במתינות חולה בכיסא גלגלים. לצידם פסע מי שנראה כמו עובד סיעוד זר, אבל הרב הראשי לישראל אחז בעצמו בידיות ההנעה של הכיסא, כאחד האדם, נוהג יקר וכבוד בחולה שהסיע. כמה יפה, חשבתי ושמחתי. בדרך כלל לא מזדמן לי לחשוב ולכתוב דברים טובים על הרבנות הראשית, והנה הרב לאו העניק לי הזדמנות לחרוג ממנהגי.
בעוד פחות משלושה חודשים צפוי הרב לפרוש אחרי עשר שנות כהונה, כשהוא עדיין רחוק מאוד מגיל הפרישה הרשמי לגמלאות, שהרי כך כתוב בסעיף 16 של חוק הרבנות הראשית לישראל: "רב ראשי לישראל יכהן עשר שנים". כעת צריך לבחור יורש. בסעיף 5א' של חוק הרבנות הראשית נכתב שהרב הראשי יהיה מי ש"בעת הבחירה מלאו לו 40 שנה וטרם מלאו לו 70 שנה". דא עקא, ככל שמתקרב מועד הבחירות לרבנים הראשיים החדשים, מסתמן מאמץ בעייתי נרחב לשנות את החוק. מאות רבנים חתמו על עצומה הקוראת לשינוי החוק ולביטול מגבלת הגיל העליון למינוי רב ראשי. הם מבקשים לאפשר בכך את מינויו של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב בן ה־72, עד מאה ועשרים.
"בישישים חוכמה ואורך ימים תבונה", מוסבר בעצומה, אך היא עצמה לא משדרת חוכמה ותבונה. נקיי הדעת שחתמו עליה אולי בדקו עם מי הם חותמים, אבל לא חשבו לעומק על מה הם חותמים. האם הם באמת מאמינים שהיא נעשית "מתוך דאגה למעמדה של הרבנות" או למען "הרמת כבודה"?
רעיון התאמתו של חוק למידותיו של אדם מסוים מאוד, ולו גם גדול בתורה וראש ישיבה חשובה, מפוקפק ביותר, ודאי בימים טרופים אלה כשסוגיות חקיקה מרעידות את המדינה. תלמידי חכמים אמורים לנהוג כבוד גם בספר החוקים האזרחי ולא להתיישר עם אלה שמשפצים אותו חדשות לבקרים בהתאם לצרכים המשתנים. מי שבאמת דואג למעמד הרבנות ומעוניין בהרמת כבודה צריך להשתדל שהבחירות לרבנים הראשיים יתנהלו באופן מופתי, ענייני, על פי כוונת המחוקק; שחלילה לא יחזקו את הדימוי הבעייתי ממילא של המוסד הזה, ואת החשדות המסורתיים שאופפים את הליכי הבחירה של העומדים בראשו.
לפי ההסכמות הקואליציוניות, הרב הראשי האשכנזי הבא יבוא מחוגי הציונות הדתית. ברוך השם, בחוגים הללו יש כמה וכמה רבנים לא ישישים הראויים למשרה, כאלה שגילם יאפשר להם את השקעת האנרגיות הנחוצות במילוי נאות שלה. היא לא משרת כבוד, היא תפקיד תובעני, שגרירוּת עולם התורה בעולם המעשה. אומנם בישישים חוכמה, אבל בצעירים אנרגיה. אין צורך להזעיק כעת לדגל רבנים שחצו מזמן את גיל הפרישה לגמלאות, ובוודאי אין מצווה מדאורייתא או אפילו מדרבנן למנות דווקא את בנו של מי שהיה כבר רב ראשי.
קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, אין מצווה למנות לתפקיד הראשון לציון דווקא את אחיו של יו"ר ש"ס. הדבר האחרון שהרבנות הראשית שלנו זקוקה לו כעת הוא עוד קצת נפוטיזם.
