מדינת ישראל מנהלת מערכת יחסים מורכבת מאוד עם המרחב הסובב אותה. הסכמי השלום עליהם חתמנו מול ירדן ומצרים רחוקים מלייצג יחס חם בין העמים, ולמעשה מדובר בנקודת מפגש שברירית של אינטרסים בין שלטון לשלטון, ולא מעבר לכך.
היחסים בין המדינות ידעו לאורך השנים עליות ומורדות, ולפיכך התקרית האחרונה של הברחת נשק אל תוך ישראל על ידי דיפלומט ירדני לכשעצמה לא הפתיעה את הציבור הישראלי. מה שהפתיע היו בעיקר התמונות של עשרות כלי הנשק מוצגים לראווה על הרצפה לאחר תפיסתם על ידי הרשויות בישראל בעקבות קבלת מידע מודיעיני ספציפי. כמובן שתחושת הניצול הייתה גדולה גם אם היה מדובר בשניים או שלושה אקדחים – אבל מספרם העצום הפך את האירוע לזכור במיוחד. זו אחת הסיבות לכך שכעת, עם כניעתה של ישראל ושחרורו של הדיפלומט להמשך טיפול בעניינו במולדתו ירדן, הרשתות סוערות וגועשות. לא לכך פיללנו, בטח לא ממה שמכונה (בינתיים ללא סיבה מוצדקת) "ממשלת ימין על מלא".
הציבור בישראל אינו טיפש: הוא מבין שמאחורי כל החלטה עומדות שעות של פגישות, דיונים, משא ומתן וכיפופי ידיים. אין כאן עניין לקרוע את החוטים העדינים ממילא שעוד מחזיקים את הקונסטרוקציה המדינית המעורערת הזו. מה שהוא כן רוצה זה שקיפות עד כמה שניתן, והתחושה הנוכחית רחוקה מלצייר רושם כזה. פרשת הדיפלומט הירדני היא עוד אחת בשורה של פרשות בהן נדמה שמדינת ישראל מתקפלת בפני דרישות ירדניות במחיר של שמירה על האינטרסים שלה עצמה. אותן תמונות של מרבד הנשק המוברח הותירה רבים המומים, ולא נותר לנו אלא לחשוב: מה עוד פספסנו? המבריח הספציפי הזה כבר הודה בחקירתו כי הוא "עבריין חוזר". יש להניח שהוא אינו היחיד.
בכל דיון העוסק בסוגיית הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית קל מאוד להזכיר אירועי גניבות כלי נשק מבסיסי צה"ל: זה פוגע בבטן הרכה, באגו, בתחושת המוגנות. נשק שנגנב מתחת לאפם של חיילי צה"ל הוא אירוע שנצרב בתודעה ואנחנו נוטים לחזור אליו שוב ושוב – אבל כיום מקור משמעותי הרבה יותר לנשק בלתי חוקי הוא דווקא הברחות.
כל אימת שעולה דרישה מהממשלה להילחם בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי צריכה לעלות דרישה חריפה באותה המידה להעניש במלוא חומרת הדין את העבריינים המשמשים כחוליות מקשרות בשרשרת הזו. בידוק, החרמה וענישה שיופנו רק כלפי מי שעשה שימוש בנשק בפועל לא יועילו אם לא נאטום את החור בסכר ממנו ימשיכו לטפטף עוד ועוד מים/נשקים. זו אשליה.
מעבר לעניין הברור מאליו של עבירה על החוק, יש כאן בעיה בשימוש בהקלות הדיפלומטית וניצול לרעה של מעמד כנציגה של מדינה זרה הפטור מבידוק בטחוני על מנת לערער את יציבותה של מדינת ישראל. התירוץ הקלוש של "בכיר ישראלי" – כפי שדיווח ברק רביד – שלא מדובר באירוע טרור, הוא עלבון לאינטליגנציה. ברור לכל בר דעת (כולל לדיפלומטים זרים עבריינים) שנשק שנכנס פנימה אל תוככי מדינת ישראל הוא נשק שבסבירות גבוהה יופנה נגד ריבונותה של ישראל עצמה. הירדנים מעורים במתרחש כאן וחלקים רבים בעם הירדני מביעים רגשות עזים נגד ישראל – כולל חברי פרלמנט בנאומים חוצבי להבות אשר שוללים לחלוטין את הלגיטימציה של המדינה היהודית. שחרורו של השגריר אל חיק הירדנים בו לכל היותר יזכה לסטירה רפה על היד בבחינת "לצאת ידי חובה" היא כמעט יריקה בפרצופו של ציבור מתוסכל, מושפל ובעיקר מיואש – שהרי הדיפלומט הזה העמיד בסיכון את כולנו.
מתישהו ישראל תיאלץ לומר "עד כאן", וגם לגבות אמירה זו במעשים. מהי הנקודה בה החתירה לשמירה נחושה על בטחון המולדת וחיזוק ההרתעה תגבר על הדיפלומטיה?
