כל עיתונאי ועיתונאית מתחילים יודעים שהדבר הכי חשוב בכתבה הוא הפתיחה. זו הדרך לתפוס את הקורא/צופה/מאזין לכמה דקות שבהן נעביר לו את דברינו. בעולם תקשורתי תזזיתי וכאוטי, עם אלפי מסרים ותשומת לב הולכת ופוחתת שעליה כולנו כאנשי תקשורת נלחמים, הפתיחה נעשית חשובה מתמיד.
בחדשות כאן 11 שודרה כתבה של נורית יוחנן, הכתבת לענייני פלסטינים של הערוץ, שעסקה בכפר חווארה חודשיים אחרי. אחרי מה? או – טוב ששאלתם. הנה משפט הפתיחה של הכתבה, אותו יוחנן מעניקה לאחד מתושבי הכפר: "הם הגיעו ב-26 בפברואר בערב. שרפו את הבניין שם והגיעו לבית של בת דוד שלי".
ובכן, מדובר כמובן אחרי המהומות האלימות (אפשר גם לקרוא להן פרעות, כל אחד והטרמינולוגיה שלו) שביצעו מתיישבים מהאזור בחווארה באותו ערב בפברואר. והנה, פלאי פלאים, אחרי כמעט דקה וחצי של כתבה – נצח במונחים טלוויזיוניים ובטח ביחס לכתבה שכל אורכה שמונה דקות וחצי– אומרת יוחנן את המילים הבאות: "זה התחיל בשעות הצהריים, כשאירע פיגוע ירי קטלני באמצע הכפר". שימו לב כי כל מילה כאן חשובה. "זה התחיל". רגע, אם "זה התחיל", אז למה את לא, ובכן, מתחילה עם "זה" את הכתבה? מה ההיגיון להתחיל מהאמצע? ההיגיון הוא כמובן הנרטיב. והנרטיב שיוחנן הגיעה אליו לכתבה הזו הוא אמפתיה לערביי חווארה וסיפור האירוע מנקודת מבטם. זכותה, אבל לכל הפחות לא הגון להתחיל דברים מהאמצע. וזה אמצע אפילו לדעתה. כאמור, "זה התחיל כשאירע פיגוע ירי". פיגוע ירי אירע. אירועים, אתם יודעים, למי מאיתנו אין אירועים בלו"ז.
ואם אתם חושבים שאני סתם קטנוני ושתפסתי את יוחנן במילה או בעריכה לא מספיק רגישה למשפחות הנרצחים, הלל ויגל יניב הי"ד, קבלו מה היא אומרת בהמשך. כשיוחנן מספרת על הכפר חווארה היא אומר שמדובר במקום ייחודי, כביש ראשי שעובר בתוך הכפר, שיוצר מרכז מסחרי משותף – "אבל גם מקום אידיאלי למעשי אלימות נגד פלסטינים ולפיגועים נגד יהודים, מיידוי אבנים ועד ירי". שוב, שימו לב לסדר. בדיוק כמו בפתיחת הכתבה, שם הכתבת נותנת לתושב הכפר להתחיל מהאמצע, כלומר מהמהומות שחוללו היהודים, כך גם בדבריה שלה היא הופכת לגמרי את הסדר באופן מקומם – קודם מעשי אלימות נגד פלסטינים ורק אז פיגועים נגד יהודים. עולם הפוך שכזה אפילו ג'ורג' אורוול לא היה מעז לדמיין. וכל זה, כשנשים כרגע בצד את המחסור החמור בשאלות קשות למרואייניה, שמציגים את חווארה ככפר שקט ושלו באמצע פרובנס, שכשקורים בו פיגועים הם לא קשורים בשום צורה לתושביו. אינספור תיעודים הניתנים למציאה בכמה שניות בגוגל מוכיחים את היותו של הכפר הזה ותושביו עוינים מאוד ליהודים ותומכים לא פעם ולא פעמיים בטרור.
יוחנן היא כתבת מוכשרת שבאה, כמו כולנו, עם דעות ומחשבות משלה לעבודה. זה בסדר גמור. אבל מעליה אמורים להיות עורכים ועורכות שיראו את הכתבה הזו ויגידו לה – גברת יוחנן, זה לא מקובל. אי אפשר להפוך את המציאות ולהתחיל כתבות מהאמצע באופן שמעוות את המציאות, ואי אפשר להקדים אלימות יהודית למעשי טרור ערבי. פשוט, כי זה לא נכון. ובערוץ ציבורי שעליו כולנו משלמים, הדברים הללו מקוממים ובלתי מקובלים פי כמה.
