כמחאה על האלימות הגואה נגד נשים, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בסרבנות גט מצד גברים קראה לפני מספר ימים הרבנית מלכה פיוטרקובסקי למרד נשי: "פשוט לא ללכת לטבול במקווה, עד שאין פה מסורבת גט אחת". אני לא חושבת שזו הייתה הצעה אופרטיבית בסגנון – "נשים יקרות, אפשר לקפל את המגבות וכולן לא יטבלו במקווה עד שאחרונת מעוכבות הגט תשתחרר". זו הייתה זעקה, כזאת שצועקים מהבטן בלי לחשוב על כל ההשלכות. ויש הרבה השלכות. זו הייתה צעקה כזו שצועקת מי ששרויה עמוק בפנים, מי שניסתה הכל בדרכי נועם ונתקלה בקירות. יש משהו לא הגיוני לצעוק ככה בגולמיות, אבל אולי גם המדיום הוא בדיוק המסר, ונצעקת צעקה לא הגיונית על מצב לא הגיוני.
אולי כיוון שאני מעריכה את הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, אשר לאורך שנים מסכימה לדרוך על קוצים כדי לסלול דרך עבור נשים המבקשות הלכה לצד ערכי מוסר מודרניים, אני מוכנה לשמוע את הזעקה עצמה – ולשים פחות משקל על התוכן.
ובכל זאת נתייחס גם לתוכן: איך שלא נהפוך את המשפט שלה – יש בו הצעה לעונש: "אני לא אטבול. משהו אהוב חשוב ובסיסי יימנע ממך, עד שתהיה לצידי". כאשר "לצידי" יכול להתפרש כלצידה של מישהי ספציפית, אך גם לצידן של אותן נשים המבקשות להפריד את הממד התלותי בנישואין שיכול ליצור להן עניבת חנק. "נכון, גם ממני תימנע הקירבה האהובה בינינו, אבל אני מוכנה לשלם את המחיר בשביל החברות שלי, בשביל הבנות שלי, בשביל הפחד שמרחף לי מעל הראש, רחוק מאוד, לא ריאלי, אבל האפשרות המעומעמת שדברים יוכלו להתהפך גם עלי יום אחד. באותה מידה שאני אבחר במהלך הזה, אתה לעומת זאת, תהיה אסיר שלו. לא כיף להיות אסיר, נכון? אז ככה מעוכבות גט מרגישות".
אני חושבת על האמירה המפורסמת שמיוחסת לרבי אריה לוין שבא לרופא עם אשתו ואמר: "הרגל של אשתי כואבת לנו". הסיפור המתוק הזה, מרגש ומציב רף מכונן ביחס של בני זוג לכאב של השני. אבל האמירה הזו מוגבלת בעיניי. הזדהות מוחלטת יכולה להיות רק כאשר אתה יכול לדמות בדיוק את אותה הבעיה שיש לשני, אצלך. לכן אולי זה יהיה נכון בכאב רגל, אולי בכאב ראש, אבל נדמה לי שגם בן זוג קרוב ואוהב לא יוכל להעיד ולומר – "הרחם של אשתי כואבת לנו". יש כאבים, כמו כאבי רחם או עיכוב גט, שבאופן טבעי לנשים כואבות יותר, ולכן יש להן אינטרס יותר ברור לפעול לשינוי בהם.
טבעי ונכון שאת המאבק בתופעת מסורבות ומעוכבות הגט יובילו נשים, אנחנו קרובות יותר לסיפור, הוא תופס אותנו בבטן הרכה, והאינטרס שלנו לשינוי מיידי גדול יותר. אני מאמינה שגברים רבים מאד ירצו להשתתף, לתמוך ולקדם תיקון עולם בנושא הזה אבל יוכלו להרגיש שותפים מבחירה כשלא ירגישו ציפייה להזדהות מוחלטת ואת להט חרב הסנקציה הקיצונית והעונש הקולקטיבי מתהפכת להם מעל הראש.
