מדינת ישראל נחשבת כבר מזמן למעצמה אזורית: היא מעצמה מודיעינית וטכנולוגית, וגם בתחום הסייבר. ישראל פורצת דרך בתחום הבינה המלאכותית, הרפואה, המדע ועוד. לעיתים תכופות עולה בידה לסכל מזימות ופעולות במרחקים לא נתפסים. מנגד, כבר שנים היא לא מצליחה להעתיק שכונה בדואית בלתי חוקית קטנה שחונקת את כביש מספר 1, בנקודה האסטרטגית של החיבור בין ירושלים לבקעת הירדן וים המלח.
כבר לפני חמש שנים סיפק לה בג"ץ את ההיתר להעתקת השכונה, אבל היא עדיין מתמהמהת – והכישלון בלתי נתפס. מדוע המעצמה הישראלית הגדולה לא מסוגלת להכפיף את סמכותה על מקבץ צריפים ואוהלים קטן, לא הרחק מבירתה?
נראה ששורש הכישלון נעוץ באופן שבו ירושלים משדרת לעולם את הטענה לזכותה על הארץ הזו – וליתר דיוק, באופן שבו היא לא משדרת אותה. כשמנקים את הרעשים ואת המילים היפות, כשבוחנים את המעשים, אנו נותרים עם מסר מהוסס. אויבינו השכנים וידידינו במערב קולטים זאת, ממשיכים להסתער על השטח כמעט באין מפריע, ומבקיעים מול שער ריק. גם כשהימין אוחז בהגה השלטון, ממשיכה לשלוט בכיפה תפיסת אוסלו: הרשות הפלסטינית היא קבלן הביטחון שלנו, ולכן אין להתגרות בה באמצעות צעדי אכיפה מול השתוללות הבנייה הערבית הבלתי חוקית.
אפשר להבין מדוע חאן אל־אחמר הפך לדגל: הוא נקודת השיא של המאבק על שטחי C ומולדתנו בכלל, והוא גורלי אפילו יותר מהמאבק על הרפורמה במערכת המשפט. במבחן הזה, מתברר, אנחנו חלשים מאוד. חוסר משילותנו זועק לשמיים והנהגת ממשלת הימין מלא־מלא לא רוצה או לא מסוגלת לשנות את תפיסתה. תמוה גם היעדר ביקורת עניינית על מהלכי הממשלה מצד גורמי ההתיישבות הרלוונטיים, כולל אלו שהמקבץ נמצא בגזרתם. אסור שההתיישבות תשדר חולשה ורפיסות בגלל שיקולים פוליטיים.
פינוי המאחז הבלתי חוקי מצריך עבודת הכנה רצינית בזירה הבינלאומית וגם הפעלת לחץ על הרשות הפלסטינית. יותר מכול הוא תלוי בנכונות הממשלה לשלם את המחירים הכרוכים בשינוי התפיסה, הן מול הפלסטינים והן מול ידידינו במערב. אבל לממשלה הזו, כמו קודמותיה, אין נכונות כזו. בקשות הדחייה החוזרות ונשנות מבג"ץ לעכב את הפינוי מביכות. כשממשלות ישראל עוקרות את עמונה, מגרון ונתיב־האבות, ואילו את חאן אל־אחמר הן מותירין על כנו – עיקרון השוויון בפני החוק נרמס.
פעם אחר פעם דוחים את ההחלטה בתירוצים אומללים, תוך שימוש בצווי חיסיון מפוקפקים, בהיעדר יכולת לומר את האמת הכואבת: אנחנו מפחדים. זמן לימוד יקר מבוזבז ברוב הנושאים החשובים להתיישבות ולמימוש המשילות, שכדי לממשם יש צורך באיוש תפקידי מפתח בדמויות שיש ביכולתן להנהיג שינויים שיזכו ללגיטימציה ולהערכה מקצועית.
פרשת חאן אל־אחמר היא גם חומר למחשבה על מאזן הרווח וההפסד של המחנה הלאומי בעשור האחרון – חוק הלאום, שהצליח לעבור את כל משוכות החקיקה והמשפט, לעומת כישלון חוק ההסדרה, שלא עמד במבחן בג"ץ; הקמת חוות המתיישבים ברחבי יהודה ושומרון, ששיפרו מאוד את המצב הציוני בשטח, אל מול ההשתלטות הפלסטינית; אפילו הקמת אביתר והותרת שמונים המבנים שם על כנם. מכל אלה אפשר ללמוד שמדיניות הימין אינה תלושה מהמציאות, אך היא מצריכה מאמץ וסבלנות. פריצות הדרך מתאפשרות אחרי ההכרה במורכבות של המציאות, ובזכות ניצול הזדמנויות של רמת הקשב הבינלאומי המשתנה ושל בריתות פוליטיות.
חשוב מאוד להכין תוכניות מגירה בנות ביצוע במגוון תחומים, כדי לייצר מוכנות למימושן בעיתוי מתאים. חשוב גם ללמוד היטב את אילוצי הזירה הבינלאומית על כל מכמניה, וכמובן את אילוצי הזירה הפוליטית כאן, ואת העיקרון החשוב של "תפסת מרובה – לא תפסת".
חאן אל־אחמר מחייב טיפול מערכתי מקיף, שלמיטב היכרותי וניסיוני אינו קשור לטיפולו של המל״ל, שלכאורה קיבל על עצמו את המשימה. יכולותיו וניסיונו בזירה הפלסטינית והבדואית מוגבלות ודלות, ורוב המאמץ שלו בסוגיה מתמקד בניסיון לדחות את הקץ – שממיט עלינו בעיקר ביזיון. חברי הממשלה החדשה אמורים להסתכל במראה ולשאול את עצמם ביושר מה היו אומרים על הסחבת המביכה בסוגיית חאן אל־אחמר לו עדיין היו באופוזיציה.
