11.St. Anger (2003)
ראוי שמצעד אלבומים של להקה כמו מטאליקה ייפתח באירוע קשה עד טראומטי. האלבום הזה הופק בעיצומה של תקופת משבר ללהקה המפורסמת, כאשר אלכוהוליזם פרוע וקרבות אגו כמעט פירקו אותה לנצח. הוא נולד בתקווה ששינוי סגנון ישנה מזל, אבל זה לא עבד. הסגנון שכיוון למשהו צעיר נשמע חובבני, התיפוף היה על הפנים והלהקה אפילו אסרה על גיטריסט־העל קירק האמט לנגן סולואים. געוואלד.
השיא: Some Kind of Monster
האנדררייטד: St. Anger
10. Death Magnetic (2008)
חמש שנים חלפו מהטעות הגדולה של מטאליקה ועד שהם החליטו לנסות שוב. הפעם הם ויתרו על הסאונד החדש והסגנון השונה וניסו לחזור למה שעבד להם הכי טוב . התוצאה היא שיפור, אבל גם האלבום הזה נותר חלקי ולא תמיד מהנה להאזנה.
השיא: All Nightmare Long
האנדררייטד: The Judas Kiss
9. Hardwired… to Self-Destruct (2016)
הבעיה העיקרית עם האלבום הזה זהה לבעיות עם כל אלבום שיצא אחרי 2003: שומעים שהאש כבר לא שם. חברי מטאליקה הם מוזיקאים מוכשרים, חלקם אפילו מוכשרים מאוד. אבל מה שהפך אותם לכה מוצלחים בשנים הראשונות הוא שילוב משתנה של תמימות, מקוריות וזעם. לשמחתנו כבני אדם, מתישהו בתחילת המאה הזו הם התגברו על הקשיים שלהם והתחילו לחיות חיים מלאים וטובים. אבל לצערנו כמאזינים, זה אומר שמשהו במוזיקה נדפק. אז גם כאן, כשהם עשו צעד נוסף בחזרה לסאונד הישן והפיקו כמה להיטים סבירים, זה פשוט שונה.
השיא: Atlas, Rise!
האנדררייטד: Spit Out the Bone
8. 72 Seasons (2023)
אולי זה כי מגפות הן רקע טוב לאלבום חדש של מטאליקה, אולי זו הרפורמה המשפטית, אין לנו מושג, אבל אין ספק שמשהו בזמן האחרון עצבן את מטאליקה מספיק כדי להוציא אלבום שאשכרה מזכיר את מטאליקה של פעם. מעבר לשירים הנבחרים, יש גם את Lux Æterna הקצר והמוצלח, וכן את Shadows Follow הכבד. התלונה העיקרית היא קלאסית ללהקה: האלבום ארוך מדי ועמוס מדי.
השיא: 72 Seasons
האנדררייטד: Chasing Light
7. Reload (1997)
עברנו מעידן 3 של מטאליקה לשלהי עידן 2. האלבום הזה והתאום שלו Load (שהיו אמורים לצאת כאלבום כפול) סימנו את השינוי השני הגדול, כאשר מטאליקה התרחקו ממטאל טהור והתחילו לנסות שילובי ז'אנרים שונים. האלבום נפתח בשיר המוכר ביותר, Fuel, שהתפרסם בין השאר בגלל הפעם שהסולן ג'יימס הטפילד שכח לגמרי את המילים בהופעה ופשוט אלתר שטויות. אבל יש בו גם פנינים כמו Low Man’s Lyric, בלדה שקטה ועצובה על התמכרות הרסנית בהשפעה אירית שלגמרי יכולה לעבוד כניגון חסידי.
השיא: The Memory Remains
האנדררייטד: Prince Charming
6. Load (1996)
התאום הראשון. ההשפעה של בלוז ניכרת על כמה שירים פה, אבל לא רק. לפחות שליש מהשירים באלבום הזה מעולים, כולל King Nothing, שהוא סוג של שיר המשך ל־Enter Sandman. יש כאן גם כמה שירים מוזרים כמו Ronnie, שנכתב על תלמיד בית ספר שמבצע ירי המוני, ו־The House that Jack Built, שכנראה מכיל את הסולו המשונה ביותר בכל הדיסקוגרפיה של הלהקה. אה, ויש גם שיר קאנטרי זוועתי שמומלץ לפספס.
השיא: Bleeding Me
האנדררייטד: The Outlaw Torn
5. Kill ‘Em All (1983)
הבחירה שעלולה לעצבן כמה אוהדים. Kill ‘Em All הוא האלבום הראשון של מטאליקה, ובמידה רבה עיצב את הסאונד שלהם לנצח: הסאונד מהיר (אולי מהיר מדי), המילים דרמטיות (אולי דרמטיות מדי) וג'יימס הטפילד מצווח בקול צרוד לאורך כל השירים. יש כמה היילייטים מדהימים כמו The Four Horsemen האפוקליפטי, עם סולו אדיר ומחווה מגניבה ל־Sweet Home Alabama של לנרד סקינרד, אבל באופן כללי בעוד האלבום הזה היה מדהים כשהוא יצא, הוא פשוט לא התיישן כל כך טוב.
השיא: Seek & Destroy
האנדררייטד: The Four Horsemen
4. Metallica (1991)
האלבום שהפיק את שלושת השירים שכל חובב מוזיקה מכיר, ולכן גם הנקודה שבה אוהדים התחילו להאשים את מטאליקה בהתמסחרות חסרת בושה. הם טעו וטועים. Enter Sandman פותח את האלבום הזה בקול רעש גדול, Sad But True לוקח את המקל ורץ קדימה, ומשם ממשיכים ברצף אחד ארוך של קלאסיקות ושירים שהיו צריכים להיות קלאסיקות – וכן, גם כמה פאשלות קטנות. קוראים בוודאי יזהו את האלבום מהשיר Nothing Else Matters, אף שהוא בהחלט השיר הכי פחות מטאליקי. כמעט כל שיר כאן שווה האזנה לפחות פעם אחת.
השיא: The Unforgiven
האנדררייטד: Wherever I May Roam
3. …And Justice for All (1988)
…And Justice for All היה יכול להיות האלבום הכי טוב של הלהקה לולא כמה בחירות שירים תמוהות ושגיאה ענקית בהפקת הסאונד שרצחה את הבס. ובכל זאת, זה אלבום נהדר, מלא בשירים כבדים מהתקופה הכבדה ביותר של מטאליקה. הנושאים: שחיתות פוליטית, השמדת כדור הארץ, מחלות נפש, טראומה מלחמתית – משמשים קרקע פורייה לשירים ארוכים וסאונד כועס. השיר המוכר ביותר, One, הוא עיבוד של הרומן "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, אחד מהשירים המצוינים שלהם שהושפעו מהרגלי הקריאה המפתיעים של הלהקה.
השיא: …And Justice for All
האנדררייטד: The Frayed Ends of Sanity
2. Ride the Lightning (1984)
בחירתה של סופי. המקומות הראשון והשני הם כמעט תיקו, ו־Ride the Lightning נפל לכאן רק כי יש לו כמה חולשות קטנטנות. ובכל זאת, האלבום השני של מטאליקה הוא יצירת מופת שמבוססת על יצירות מופת: For Whom the Bell Tolls מעבד את המינגווי, Creeping Death שואב מהתנ"ך (ומהקולנוע) ומספר מחדש את סיפור יציאת מצרים ועשרת המכות, The Call of Ktulu מעביר באופן אינסטרומנטלי את חוויית החרדה שעולה מסיפורי האימה של ה"פ לאבקראפט, וזו רק ההתחלה. Fade to Black, בלדה מצמררת על דיכאון, כמעט לבדה שווה את המקום הזה.
השיא: For Whom the Bell Tolls
האנדררייטד: The Call of Ktulu
ובמקום הראשון:
1. Master of Puppets (1986)
בסוף, לא באמת הייתה אפשרות אחרת. האלבום השלישי של מטאליקה הוא שיא מוזיקלי מפעים, ששמו זהה לשמו של השיר הטוב ביותר של הלהקה, המתחרה גם על תואר שיר המטאל הטוב ביותר, נקודה. Master of Puppets הוא שלמות, Welcome Home היה לוקח את תואר השיר הכי טוב על בתי חולים פסיכיאטריים לולא Comfortably Numb של פינק פלויד, Disposable Heroes הוא שיר אנטי־מלחמתי שמצליח לחמוק מהוורדרדות המשעממת של הז'אנר, ו־Orion הוא יצירת אמנות אינסטרומנטלית בת שמונה דקות שהייתה יכולה להתחלק לשני שירים מעולים של ארבע דקות כל אחד. כל שיר כאן (מלבד האחרון) היה ועודנו קלאסיקה וראוי להאזנה ולהאזנה חוזרת.
השיא: Master of Puppets (וכל השאר)
האנדררייטד: Leper Messiah
