אינני יודעת האם האנושות התכנסה לישיבה מיוחדת והחליטה להתאחד נגדי, או שסתם מדובר בצירוף מקרים מהסוג המוזר – אבל זאת הפעם השלישית השבוע שמישהו חוסם לי את הרכב בחניה.
זה קרה לי פעמיים במכולת, וקרה לי שוב בקפה של תחנת הדלק, כשהייתי עם תינוקת על הידיים. מכיוון שמדובר במקומות שכונתיים באופיים, הפרוטוקול החברתי מחייב אותי לצאת ולתור אחר האדם החוסם, וכמובן גם לכבוש כעסי עליו, משום שייתכן, או נכון יותר, רוב הסיכויים שאגלה שאני מכירה אותו. או אז אצטרך לחלץ מתוכי חיוך מאולץ ולשדר שהכול סבבה, כולה נחסמתי לכמה דקות, לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.
העניין הוא שבשלושת המקרים לא היה מדובר בחסימה מוצדקת, אלא בחסימה של עצלנים. כלומר, זה לא שלא היו חניות בסביבה. היו, רק שהן מוקמו טיפה רחוק יותר, כזה שהיה מאלץ את החוסמים ללכת עוד דקה־שתיים ברגל, אבל למה לעשות את זה אם אפשר לגרום לי ללכת במקומם עם ילדה במשקל 14 קילו על הידיים, ולשוטט כה וכה במתחם תוך כדי שאני צועקת "מי חוסם אותי עם יונדאי לבנה?"
אחת לכמה זמן יחסמו אותך ביציאה מאיפשהו, וכשזה קורה, אם ברצונך להמשיך להשתייך לקהילת האנשים הנורמטיביים, עלייך להגיב בסבלנות מאופקת ולא להתפוצץ
ואז הוא מפציע, האדם או האישה החוסמת. לפעמים גם יגנוב עוד דקה־שתיים מזמני ("אני רק מסיים לשלם ובא"), ולרוב גם לא יתנצל. כאילו מדובר בקוד חברתי ברור של יישובים המאיימים להתפקע מרוב גידול אוכלוסייה – אחת לכמה זמן יחסמו אותך ביציאה מאיפשהו, וכשזה קורה, אם ברצונך להמשיך להשתייך לקהילת האנשים הנורמטיביים, עלייך להגיב בסבלנות מאופקת ולא להתפוצץ.
אבל אחרי שלוש פעמים שזה קרה, משהו בי נסדק. עד מתי אמשיך להעמיד פני קולית ולהידפק, ולמה בעצם זה כל כך מפעיל אותי רגשית? האם אני לוקחת קשה סיטואציה פשוטה מהחיים, או שיש היגיון בשיגעון? ככל שהפלגתי במחשבותיי התחדדה לי התחושה – בכל פעם שמישהו חוסם אותי עם הרכב אני חווה סוג של השפלה. הסאבטקסט של החסימה מביא איתו מסר מאוד ברור: הזמן שלי לא חשוב לו.
כשהיינו ילדים לימדו אותנו שלהרים יד זה אלימות. אחר כך הרחיבו את ההגדרה גם לקללות, וסיפרו שלפעמים מילים יכולות לכאוב יותר ממכות. עם השנים למדנו להכיר עוד צורות של אלימות. אופק ראשון, מפקדת סיירת החרם שהשיאה משואה בשבוע שעבר, לימדה את ילדי ישראל שגם לא לדבר עם ילד מהכיתה או לא להזמין אותו ליומולדת הם מעשים אלימים. המושג אלימות הורחב לכל מעשה שמסב לצד השני תחושה של השפלה ואפסיות, ואם זה ככה, אז אולי גם חסימת הרכב של מישהו וגרימת מבוכה וסרבול יכולות להיכנס לקטגוריה הזאת?
חברה גרושה אמרה לי פעם שהדבר הכי קשה שהיא חווה בעולם הפנויים־פנויות הוא "גוסטינג": כשבחור מתכתב איתה באפליקציית היכרויות ואז נעלם בלי סיבה או יוצא איתה כמה פעמים ואז מפסיק לענות לה להודעות בלי שום הסבר, זה יכול להרוס לה שבוע שלם. "אני יכולה לבכות מזה שעות, אפילו ימים", היא אמרה. האם זה לא סוג של אלימות?
שרשרת החסימות שעברתי גרמה לי להתחיל לשים לב לגילויים שונים של אלימות שאנחנו חווים בחיים שלנו. גילויים קטנים לכאורה, אבל כאלו שיכולים להיות משפילים מאוד. אני שמה לב פתאום לדינמיקה שנוצרת בקבוצות של חברים שמתכנסות יחד, כשמישהו מנסה להתחיל סיפור ואחרים משתלטים על השיחה ולא נותנים לו להמשיך. לפעמים ממש אפשר לראות על אותו אדם את תחושת ההשפלה כשהוא מבין שדבריו פחות חשובים. יש למשל אנשים שנהנים לייבש אחרים תוך כדי שיחה. הם מתענגים מתחושת הכוח שאפשר לגזור מתוך עמדת השליטה הזו, כשהאחר נשאר עם פה פעור והם הותירו לו טעם של עוד. אחרים יכולים להתבשם מעקיצות פומבית ברשתות חברתיות או אפילו במציאות, בגרסת "כל האמת בפרצוף". גם אלו צורות ביטוי של אלימות.
אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אלימות סמויה, וכל כך הרבה פעמים אנחנו חוזרים עם ההרגשה הנאחסית הביתה וצריכים אחר כך לתפקד. למה, בעצם? למה שמישהו ירשה לעצמו ככה לחרב לנו את היום?
שימו לב לאלימות שבכם. שימו לב לאלימות שמסביבכם. היא נמצאת בכל מקום.
