בל"ג בעומר לפני שנתיים איבדתי חבר.
ליהונתן חברוני היו חיוך גדול וכיפה גדולה ולב עוד יותר גדול. למדנו יחד ארבע שנים בישיבה התיכונית, ואני לא מכיר שום דבר דומה לקרבה הנפשית שנוצרת בשנים של פנימייה. לא שמרנו על קשר רצוף, אבל שמחנו בכל פעם שיצא לנו להיפגש. חברוני היה מסוג האנשים שלוקחים חלק בארגון כל אירוע גדול או קטן; שעוזרים לך בשקט לסחוב משהו כבד; שמשרים סביבם אווירה טובה; שיודעים להרגיע רוחות סוערות כשוויכוח קצת יותר מדי מתלהט או יורד לפסים אישיים. אני זוכר שפעם חשבתי שאם הוא יבחר לעסוק בחינוך, אשמח מאוד להפקיד בידיים שלו את הילדים שלי.
הוא נסע למירון כדי לרקוד ולשמוח שם, ונלכד בתוך הדוחק הנורא. בשנתיים שחלפו מאז, ל"ג בעומר ואני משתדלים להתעלם זה מזה. בשנה שעברה וגם אתמול אשתי לקחה את הילדים למדורה, וכששמעתי בערב מוזיקת "בר יוחאי" חזקה, זה גרם לי לדפיקות לב מואצות, זכרונות משתוללים וכאב ראש. ולמרות שרציונלית אני מבין שאסון חד-פעמי – כבד ככל שיהיה – אינו סיבה לשנות מנהגים, אני עדיין קצת מופתע לראות שחגיגות ל"ג בעומר מתקיימות כסדרן, והדיווחים עליהן ממלאים את אתרי החדשות.
אותו אדם, רק גדול יותר
זה רק טבעי. בסופו של דבר החיים חזקים, והשגרה מנצחת כל דבר. אבל השבוע אני רוצה להקדיש את הטור לאזכרה שנערכה לפני שנה וחודשיים, אחד-עשר חודשים אחרי האסון.
הצטרפנו למשפחת חברוני בעלייה לקבר של יהונתן. לא-מעט חברים מהמחזור הגיעו, למרות שסיימנו ללמוד יחד לפני יותר מעשר שנים. אחר כך היה ערב לימוד, ובסופו הוקרן סרט זיכרון. לא מעט אנשים סיפרו על חברוני, ואני בעיקר הסתכלתי בהשתאות.
בהשתאות, אך לא בהפתעה. כולנו מכירים סרטי זיכרון שהופכים את המנוח למלאך בלתי-מוכר, שקשה לזהות אותו עם האדם שהכרנו, אבל כאן זה לא קרה. לא היה שם סיפור אחד שנשמע על-אנושי או יוצא דופן; הוא בעיקר סיפר איך הנער שהכרתי גדל בכל הרבדים. כמו בישיבה התיכונית, גם בקהילה שבה הוא בנה את ביתו כולם אהבו אותו, ומסיבות דומות: הוא המשיך להתנדב ולעזור למי שצריך; עודד אנשים להתקדם ולהוציא מעצמם יותר; התמיד בלימוד, והתאמץ גם כשלא הבין. מוכרים בחנויות בשכונה שלו, שאפילו לא הכירו אותו בשם סיפרו על החיוך שלו, שכנים סיפרו שאהבו לראות אותו הולך עם הבנות שלו ברחוב, אנשים חילונים ובחורים חרדים הרגישו שהוא היה אדם קרוב אליהם מאוד.
בדרך חזור דיברנו, החברים מהתיכונית, על הפער בין הנער שהכרנו לאיש שדיברו עליו בסרט – שלא השתנה באופן מהותי, אלא הצליח להוציא את הכוחות שלו אל הפועל, להיות הגרסה הכי טובה של עצמו.
משהו נשאר איתי
ובשנה שחלפה מאז, אני חושב שהפכתי לאדם קצת יותר טוב.
לא כמו חברוני. אף פעם לא היו לי החן והלב ויחסי האנוש שלו. אבל עשרות פעמים מצאתי את עצמי נתקל בסיטואציות שבהן מישהו צריך את היד שלי, או את העידוד שלי, וחשבתי: מה חברוני היה עושה במקומי? וגם כשאני סתם מברך אדם זר בבוקר טוב, או אומר תודה מלווה בחיוך לאדם שנותן לי שירות, אני נזכר בחבר שלי שהיה ואיננו. חלק מההתנהגויות הקטנות האלה כנראה כבר נטמעו בי מספיק בשביל שאפילו לא אבחין מאיפה ההשראה למעשה זה או אחר. אני מניח שאם הייתי מספר לו שהוא הפך להשראה בשבילי, חברוני היה צוחק ומציע לי להפסיק עם השטויות ולמצוא אנשים אחרים לשאוב מהם השראה.
בתרבות שלנו אפשר למצוא שלל דרכי הנצחה מקובלות – קריאת ילדים על שם המנוח, תרומת פרוכת או בית כנסת, הקמת מיזם לזכרו. בערב הזיכרון לפני שנה, למשל, גיליתי שתושבי השכונה הקימו מיזם של חברותות לימוד דתיים-חילונים, בשם חַבְּרוּנִי (דרך נהדרת להנציח אדם שהתאפיין באהבת ישראל, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות מה היו עושים אם היו קוראים לו ירושלמי). ואנחנו יכולים לקחת את הזיכרון ולהפוך לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר כמוהם. גם זאת דרך לזכור, ובמקום מסוים להשאיר אותם עדיין איתנו.
בשורות טובות.
