כמה שעות לפני הפגנת התמיכה ברפורמה המשפטית קיבל ח"כ משה (קינלי) טור-פז שיעור מהיר בתפיסת ה"דמוקרטיה" של מפלגת יש עתיד. טור-פז צייץ בטוויטר ש"הפגנת המיליון היא דבר חשוב. גם אם יהיו 'רק' רבע מיליון. ציבור שיוצא להפגין על ערכיו קונה את הזכות לדרוש יותר מנבחריו. שיהיה לכם בהצלחה, חברים. אנשים אחים אנחנו". אמירה יפה, ממלכתית ומחברת. טור-פז ציין שהוא יודע שדבריו לא מוסכמים על חבריו לאופוזיציה, אולם כנראה לא לקח בחשבון שביש עתיד אין חופש דעות כי אם חופש דעה – הדעה של מנהיג המפלגה יאיר לפיד.
כעבר זמן קצר הציוץ נמחק. בתשובה לשאלות בפתח ישיבת הסיעה אמר לפיד בחיוכו השרמנטי ש"כל הטוויטר הזה זה בעיה לא קטנה… מותר לאנשים להתחרט על דברים שהם אמרו, זה בסדר גמור", אולם לפי הדיווחים ההסבר מעט אחר: טור-פז פשוט קיבל הוראה למחוק את הציוץ.
טור-פז לא היה הראשון לגלות את תפיסתו המקורית של לפיד באשר לחופש דעות במפלגתו. כבר בקדנציית הבכורה בכנסת ב-2012 התברר מה גורלו של ח"כ המעז להפר את דעת היו"ר. אז הייתה זו עדי קול שהחליטה להימנע בהצבעה אחת בניגוד לעמדת סיעתה. קול הושעתה, ולאחר שנשמעו קולות מחאה ציבוריים כתב לפיד שהם שוחחו: "שתינו יין אדום וספרייט… ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב". זה אכן לא קרה שוב – הח"כית היחידה שנקלעה בקדנציה ההיא לעימות קל עם היו"ר הועזבה לקראת הבחירות הבאות.
קול לפחות ידעה במה חטאה, והודיעה בעצמה על פרישה. חברים אחרים במפלגה לא זכו אפילו לזה. הרכב הרשימה לכנסת נקבע בחדרי חדרים. האנשים החזקים הם יועציו של לפיד, ובהם הלל קוברינסקי ויעל בר. חברי יש עתיד מקבלים את המידע על מקומם ברשימה דקות ספורות לפני הציבור הרחב, וגם זה במקרה הטוב. חלקם מתוודעים באותם רגעים לסיומה של הקריירה הפוליטית שלהם, ללא שום הודעה או הסבר. רובם שומרים על שתיקה ציבורית, סופגים את העלבון בשקט, או לכל היותר חולקים אותו עם כמה אנשים קרובים. אולי הם מקווים שבהמשך יקבלו מינוי כלשהו, או שמא מפנימים שאסור לדבר בקול על הריכוזיות השלטונית של האיש שתפקיד יו"ר המפלגה רשום על שמו בטאבו.
כן, כבר כשייסד את המפלגה הגדיר לפיד שהיו"ר ייבחר בידי "ועידת המפלגה", גוף שכלל בזמנו כמה מחבריו ומבני משפחתו, וליתר ביטחון קבע בתקנון שהוא יכהן בתפקיד עד 2020, מועד שבהמשך נדחה שוב ושוב. ב-2020 העז ח"כ עפר שלח, שהיה חבר קרוב של לפיד, להציע שיתקיימו פריימריז פתוחים, ונאלץ גם הוא לעזוב את השורות.
רק בסוף 2021 התקיימו לראשונה פריימריז לראשות המפלגה, ולפיד ניצח בהן לאחר שאיש לא העז להתמודד מולו. בריאיון משעשע שהעניק אז ח"כ בועז טופורבסקי למאיה ראכלין הוסבר כי הבחירות היו חופשיות לגמרי מכיוון שרוב חברי הוועידה שבחרו בלפיד מונו בכלל בידי ראשי מטות השטח. "ומי מינה את ראשי מטות השטח?", שאלה ראכלין. "לפיד", השיב טופורובסקי, במה שנראה כמו חוסר מודעות מוחלט להיעדר הדמוקרטיה בשיטת ניהול המפלגה.
שנה לאחר מכן היה זה ח"כ רם בן-ברק שלמד את הלקח שלו כשהצהיר שיתמודד בפריימריז הבאים מול לפיד. ח"כ מירב בן-ארי שנתבקשה להגיב על העניין שאלה אם זו בדיחה, וזמן קצר לאחר מכן הבהיר בן-ברק: "כל רצוני שלפיד יהיה ראש הממשלה הבא".
אף על פי כן, יש עתיד נהנית מתדמית תקשורתית נקייה וממלכתית. או כמו שהגדירו זאת פרופ' עופר קניג וד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה במאמר שפרסמו בסוף 2020: "גם אם בשורה התחתונה אין אלא להגדיר את יש עתיד, גם כיום, כמפלגה ריכוזית ותחרותית, או פשוט כ'דיקטטורה', הרי שהיא הייתה יותר בגדר 'דיקטטורה נאורה'".
אכן, לא נעים לשמוע צעקות מתלהמות כמו אלו שהודלפו השבוע מתוך ישיבת הליכוד. אבל האמת היא שככה נראית דמוקרטיה. יש דעות שונות וגם מתחים וזה לא תמיד מנומס. יש עתיד לעולם לא תספק הקלטות כאלה. שם הכול מסתיים בנינוחות ובשקט, הכול פה אחד.
