בשנים האחרונות אנו עדים מדי פעם להבלחות של יצירות שאי אפשר לקטלג אותן תחת ז'אנר מסוים, אבל כולן עוסקות בבעל חיים מסוים מזווית מאוד ייחודית. תמיד כתבו על בעלי חיים ("מובי דיק" של הרמן מלוויל, "פנג הלבן" של ג'ק לונדון, "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול ועוד), כמו שתמיד כתבו ויכתבו על אהבה או מוות. האנישו אותם, עשו מהם סאטירות, או הפכו אותם לדמויות ספרותיות (רואלד דאל, ג'יימס הריוט). מדובר כנראה בנושא שאנחנו לא יכולים להפסיק לספר עליו, גם נוכח העובדה שאנו לא מפסיקים ללמוד על אודותיו. עם זאת, נדמה כי ההדים שהותירו יצירות כמו "הבז" מאת ג'יי איי בייקר, הסרט התיעודי "מורתי התמנונית", וגם כמה מספריו האחרונים של דרור בורשטיין, קשורים לרוח התקופה ואף למשבר האקלים, גם אם באופן בלתי מודע.
למרות זאת, ברובם אין הטפות או חיצים ממוקדים במטרות כלכליות ופוליטיות, או התרעות על סכנה ברורה ומיידית כפי שיש בספריו ובסרטיו של דיוויד אטנבורו למשל. בניגוד לו, הם פשוט מבקשים, כמו בשירו של נתן זך, רגע אחד שקט בבקשה. יש כאן חיים אחרים, והם דרמטיים ומרתקים, ואם נחוש כלפיהם שוב אמפתיה ורוחב לב כפי שחשנו כשהיינו ילדים, לצד סקרנות אינטלקטואלית, נבין אולי את חשיבותם הגלובלית הקיומית, אבל ממקום אישי ואינטימי.
כזה הוא גם ספרו של השוודי פטריק סוונסון, "הבשורה על פי הצלופח", שנדפס ב־2019 ורואה אור כעת בעברית. סוונסון לוקח על עצמו משימה לא פשוטה: לגרום לנו לא רק להתפעל מבחינה שכלתנית, אלא אף להתחבר רגשית לצלופחים. כן, בדיוק, אותם יצורים מאורכים ומעוגלים הדומים לנחשים, שכדי לשחות מתפתלים ויוצרים גלים ואף מפרישים ריר כדי להחליק את תנועתם. הדבר הכי קרוב לנחש שקיים בים, ככל הידוע לנו. לפי החוקרים, בקרקעית האוקיינוס ישנם עוד מאות אם לא אלפי יצורים שאינם ידועים למדע.
הצלופח הוא יצור ייחודי השייך למשפחת הצלופחאים. קיימים סוגים רבים שלו, אבל הדבר המשותף לכולם הוא שהם מעוררים בנו סלידה אינסטינקטיבית. משהו בתת־מודע הקולקטיבי שלנו משדר למוח פולסים של רתיעה, כי אין בינינו ובינם שום דבר משותף. קשה לעשות לצלופח האנשה אמינה. זה מגיע עד לסברות שמקורו של הצלופח הוא מהחלל החיצון, כלומר מאיזה כוכב שביט תועה ועליו קרח שהחליק פעם לכדור הארץ.
הצלופחים הגיעו בדואר
הספר כולו נע בין שני צירים. הציר העלילתי מתחיל ביציאתו של המספר עם אביו לנסות לדוג צלופחים, וממשיך בזיכרונותיו של הבן בבגרותו. זהו מעין סיפור התבגרות וחניכה, שיש בו משהו מאוד קר ומדויק. בעצם זה סיפור על יחסי אב ובן, על הקרבה והריחוק ועל בעיות התקשורת האינהרנטיות. הכול מנקודת מבטו של הילד שהופך לנער, עם אותן שתיקות מעיקות ולא ברורות שהוא מנסה לפענח, עם אותן ציפיות לדברים שייאמרו, שייעשו, אי אילו מחוות של חום וקרבה. האב הוא אדם פשוט: "עשרות שנות עבודה הותירו את חותמן על גופו. האספלט הטרי הלוהט שמדי יום נשא, גרף ועיצב כמו חדר לעורו. הוא הדיף ריח עז של זפת, גם אחרי שהתרחץ והחליף בגדים. זה היה חותם ריח שסימן גם את מעמדו החברתי".
האב לוקח את בנו באופן קבוע לדוג, ומחיל עליו את מצוות והגדת לבנך דרך הצלופחים. הם הדרך היחידה, כך נדמה, שבה השניים מתקשרים ומתחברים. הם מצאו תחביב משותף, יוצא דופן. ולא מדובר בעניין אלמנטרי, אלא באחד הקשיים הגדולים של אבות ובנים ספרותיים, ואולי גם מציאותיים. בעולם האורבני רבים חונכים את בניהם באמצעות ספורט או מצליחים לחבר את הילד לעיסוקם העיקרי, אבל בטבע, במרחב, יש יותר אפשרויות כי אין הרבה אופציות. מרחב המחיה אינו גן חיות שמציע מגוון רחב, אלא סביבה מאוד מוגדרת. במקרה זה מדובר במקום שנמצא בסמוך לים סרגסו, אזור בעל צורה אליפטית במרכז האוקיינוס האטלנטי הצפוני.
הציר השני של הספר הוא כרוניקות על מחקר הצלופחים לאורך השנים, מעין סיפורים היסטוריים על החוקרים השונים ועל האופן שבו גילו (או לא גילו) ממצאים חדשים על היצור, "שלא רק שקיים קושי בלתי רגיל לערוך עליו תצפיות – בשל מהלך חייו יוצא הדופן, סלידתו מאור יום, המטמורפוזות שהוא עובר והתנהגותו המורכבת בזמן תהליך הרבייה – אלא שהוא גם מסתורי באופן שנראה כמעט מודע וקבוע מראש, כמו גזרת גורל".
חלק זה כולל קטעים פחות טובים. דומה כי סוונסון התאמץ מדי לעשות יחסי ציבור לצלופח, ויותר מדי פעמים הוא מנסה לפתות את קוראיו במילים כמו "מסתורי" או "חידתי", בטקסט שלעיתים נדמה מעט מאולץ. לא כל חוקר צלופחים באמת מעניין, גם אם תגליתו מעניינת. עם זאת, ישנן אנקדוטות מעניינות. מתברר כי גם אריסטו תהה לא מעט על קנקנו של היצור, ויתרה מכך – וזה לטעמי החלק החזק ביותר בציר העיוני – זיגמונד פרויד הצעיר נסע לטריאסטה כדי לחקור את הצלופחים, בשלב שבו היה משוכנע כי חייו יהיו נתונים למדעי הטבע בלבד.
החידה הגדולה בקשר לצלופח הייתה כיצד הוא מתרבה. במאה ה־19 בגרמניה אף הוצע בשלב מסוים פרס למי שימצא צלופח הנושא בתוכו ביצים, ופרופסור בשם רודולף וירכו קיבל במשך תקופה ארוכה מאות צלופחים בדואר, חלקם כבר לא בחיים. אף לא אחד מהם נשא ביצים. גם פרויד לא הצליח לפתור את החידה, חזר לביתו מאוכזב והגיע למסקנה שעליו לחפש את ייעודו בתחום אחר.
האנושות במחשכי הים
כך או כך, שני הצירים של הספר, שלכאורה מתקדמים בקווים מקבילים, בכל זאת מנהלים ביניהם אינטראקציה ליניארית: ההתחלה של מחקר הצלופחים מול הדיג המשותף הראשון; האופן שבו החוקרים בנו את הידע על הצלופחים מול האופן שבו בנה הילד את הידע שלו על היצורים הימיים הללו ודרכם על אביו ועל העולם; ועד לסיומם המקביל של שני הצירים – דעיכתו של האב, שגורמת גם להתרחקות וניכור בין האב לבנו, מול דעיכתם של הצלופחים בכדור הארץ.
בסופו של דבר, סוונסון כן פורש בחדות את האג'נדה של יצירתו: "וכל זה עומד עכשיו להיעלם. המורשת התרבותית והמסורות. המאכלים וציוני הדרך. בקתות הצלופחים, הסירות וציוד הדיג. הידע שנמסר מדור לדור. ולבסוף גם זיכרון כל הדברים". הצלופחים מתמעטים, נמצאים בסכנת הכחדה, ולפי סוונסון כך גם יחסיו של האדם עם הצלופח.
הוא מדבר על הצלופחים, אבל בעצם רוצה לדבר על הסוגיה הרחבה יותר, שהרי לא מדובר רק בצלופח. סוונסון מצטט את אחת החוקרות פורצות הדרך בתחום, רייצ'ל קרסון, שכתבה על הים כאלמנט אדיר ורבגוני, רוחש סיפורים המתחוללים במחשכיו, הרחק מעינו של האדם ומעבר לידיעתו."וכל אחד מהסיפורים הללו לא רק מאתגר את הדמיון אלא גם מספק לנו נקודת מבט משופרת, ולו במעט, על בעיותיה של האנושות… דברים המתחוללים זה אלפי שנים. הם חסרי זמן כמו השמש או הגשם, או הים עצמו. מאבק ההישרדות העיקש בים משקף את המאבק של סוגי החיים על פני האדמה, האנושי וגם הלא אנושי".
כל זה כולל כמובן פרדוקס מובנה: כדי להמשיך לחקור את הצלופחים ולהתחבר אליהם, צריך לדוג אותם, ואם האדם ימשיך לדוג אותם, הם כבר לא יישארו. כלומר, בקצב הנוכחי סביר שהבן כבר לא יוכל להעביר את המסורת הלאה. אם נוותר על הצלופחים (וחייבים להודות: הם מודחקים, חיים בעיקר בקרקעית האוקיינוס, קל לנו לוותר עליהם), נוותר לא רק על שרשרת המזון של הטבע ועל עוד אחד מפלאי החיים הנדירים, אלא גם על משהו מעצמנו. משהו שלא משנה מה יהיו תחליפי העתיד, לא נוכל להחזיר אותו לעולם.
הבשורה על פי הצלופח, פטריק סוונסון, משוודית: דנה כספי, מודן, 2023, 235 עמ'
