ת
שמעו סיפור יפה, בעצם למען האמת זה לא ממש סיפור יפה, אבל גם סיפורים לא יפים הם יפים לדעתי, ומעשה שהיה כך היה. לפני כמה ימים אספתי את חיה ונח מהגן, והלכתי לסופר שמתחת לבית שלנו. וכשאני כותב שהסופר מתחת לבית שלנו, אני מתכוון שהוא ממש מתחת לבית שלי! עשרים מטר מפרידים בין הדלת של הסופר, לבין הדלת של הבניין שלי! לפעמים החיים בעיר הם גן עדן עלי אדמות.
בקיצור נכנסתי לסופר עם הילדים, וקניתי כל מיני דברים, ירקות ופירות בעיקר, והילדים היו נודניקים, יש קטע כזה של ילדים, להיות נודניקים בסופר חחחח, ואחרי כמה דקות ארוכות ורועשות יצאתי מהסופר, עם מלא שקיות בידיים, וביציאה מהסופר, באמצע הרחוב, ראיתי מולי מחזה שהיה לי קשה מאוד לראות, אייי איייי איייי, על המדרכה, ראיתי איש שנפל מכיסא הגלגלים שלו, הוא ישב על הרצפה, שעון על כיסא הגלגלים שלו, והוא היה גם בלי מכנסיים, ובלי תחתונים, והוא גם הריח לא טוב, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
זה היה מחזה לא פשוט, אני חוסך אותו מכם. זה היה לא פשוט. זה היה רגע בעולם. וכל האנשים ברחוב התרחקו מהאיש האומלל, שהיה בן חמישים בערך, וגם אני רציתי להתרחק ממנו, אבל אז חשבתי לעצמי, שצריך לעזור לאיש הזה, אז הנחתי את השקיות מהסופר ליד האופניים, ועשיתי כאילו שאני לא נגעל מכלום, וניגשתי לאיש, ושאלתי אותו אם הוא צריך עזרה, אם הוא רוצה שאני אעזור לו לחזור לכיסא, והאיש הסתכל עליי ואמר, אתה לא תצליח לבד, ואני אמרתי לו, אוקיי, אני אקרא למישהו.
וחזרתי לסופר כדי למצוא מישהו שאולי יעזור לי לעזור לו. וברגע שנכנסתי לסופר, איש אחד, בן שישים בערך, ניגש אליי והתחיל לצעוק עליי, מה אתה עושה! תרחיק את הילדים שלך ממנו! מה אתה עושה! ואני אמרתי לו, אני עוזר לו לעלות לכיסא, והאיש אמר, מה פתאום, אתה השתגעת! הוא מלא במחלות! קח מכאן את הילדים שלך! תתרחק ממנו! אני התקשרתי למשטרה! התקשרתי למד"א! אתה תתרחק ממנו! שהילדים שלך לא יראו את זה! והילדים שלי, חיה ונח, הבינו שמשהו קורה כאן, הם הסתכלו על האיש הנכה שהיה על המדרכה, ואני ראיתי בעיניים שלהם, ראיתי בעיניים שלהם! שהם לא שיפוטיים כלפיו, ושהם לא נגעלים ממנו, ושהם לא מתרחקים ממנו כמו שכולם מתרחקים. ראיתי בעיניים שלהם שהלב שלהם יוצא לאיש הזה, בפשטות. כמו שצריך. כמו שצריך להיות.
האנשים בסופר לא ממש רצו לעזור לי. וגם השניים שהסכימו לעזור, נבהלו מהאיש המבוגר שהסתובב שם ואמר לכולם להתרחק. זה היה נורא. ואחרי כמה שניות, ממש מהר, הגיע לשם אמבולנס, והאנשים שהגיעו שמו כפפות, וטיפלו באיש, ואני הלכתי משם עם הילדים, עם מועקה כבדה בלב. לא הצטערתי שהילדים שלי ראו את האיש האומלל. הצטערתי שהם שמעו את האיש שאמר לכולם להתרחק ולהיגעל ממנו. יש פעמים שהחיים בעיר קשים כמו גיהינום.
בדרך הביתה מהסופר, חיה ונח דאגו לאיש הנכה, ואני הבטחתי להם שהוא יהיה בסדר. יש אנשים שדואגים לו עכשיו ועוזרים לו. אחר כך הם ביקשו ללכת לשחק קצת בגינת המשחקים שיש לנו מתחת לבית, ואני אמרתי להם שבטח, אין בעיה, ונדהמתי מהמהירות שבה הם "המשיכו הלאה". בכניסה לגינה ראינו מולנו שני קשישים משחקים פינג פונג על שולחן ירוק גדול כזה שהעירייה הציבה. הם היו בני שמונים בערך, אולי יותר, והם היו מעולים! הם שיחקו בחדווה כזו, צעירה וקלילה, זה היה מחזה נוגע ללב. הכדור זז במהירות מצד אחד לצד שני, פינג, פונג, פינג, פונג, וכל מיני ילדים שהיו בגינה, ישבו על הדשא, קרוב לשולחן, והביטו בשני השחקנים המתוקים. זה היה רגע בעולם.
ובדיוק אז, במקרה, הכדור הלבן עף מהשולחן והתגלגל לכיווננו, ונח המתוק הרים אותו מהרצפה, וניגש לאנשים והביא להם את הכדור, והאנשים אמרו לו תודה, ונח חייך, והתיישב על הדשא, ליד הילדים האחרים, כדי להסתכל על המשחק, וחיה ניגשה אליו והתיישבה לידו, ואני ניגשתי אליהם והתיישבתי לידם, כי גם אני רציתי לראות את המשחק.
וכשישבתי שם על הדשא, ליד הילדים שלי, הרגשתי שהלב שלי מוצף, הרגשתי שהחיים האלה גדולים עליי. לא יודע, קשה לי לתאר את זה. משהו במעבר החד בין הדימוי של האיש האומלל, שהתבוסס בצרכיו באמצע הרחוב מול הסופר, לבין שחקני הפינג פונג המתוקים שהעיפו את הכדור מצד לצד בשובבות ילדותית, משהו בקאט הזה, בין הצער והשמחה, בין ההשפלה והיופי, הציף לי את הלב. הילדים שלי צלחו את הקאט הזה בקלות. ראיתי את זה בעיניים שלהם. המעבר בין הדימויים לא נכנס להם מתחת לנשמה. זה הקטע עם ילדים. הם נוכחים בחיים האלה בפשטות. כל רגע – הוא רגע. המציאות היא המציאות. בלי שיפוטיות ובלי ציניות, בלי בוז ובלי גועל, בלי צלקות ובלי דעות קדומות. החיים הם החיים. זו התמימות הנפלאה שבה ילדים מסתובבים בעולם. אצל הילדים שלי הקאט הזה עבר בשלום, אבל אותי הוא הותיר במין בלבול כזה, קשה ומפלח. באותו היום, באותו הרגע, הרגשתי שהילדים הקטנים שלי מבינים את החיים האלה הרבה יותר ממני. הם יודעים מה שאני לא יודע. והמבט שלהם, הצלול שלהם, הוא המבט הנכון. ככה צריך לחיות. ככה צריך לחיות. זה מה שהרגשתי. שכוייח זה הסיפור.
