השבוע הלך לעולמו ונפרד מאיתנו סימבה, הכלב של המשפחה. לא השם הכי מקורי, אני יודעת, ככה זה כשהסרט הראשון שראיתם בקולנוע הוא "מלך האריות". סימבה היה האחרון שנשאר מלהקה של שלושה כלבים האסקי סיביריים ענקיים, אמא ושניים מגוריה, שגדלו לתפארת בבית הוריי במשך כמעט 20 שנה. אם הייתם אומרים לילדה הקטנה שהייתי שיום יבוא ונגדל בבית שלושה כלבים – הייתי צוחקת לכם בפנים ושולחת אתכם לאבא שלי שיחזיר אתכם לקרקע. והיום, אני לא מצליחה לדמיין את הבית בלעדיהם, והם נוכחים בכל תמונה ובכל זיכרון משפחתי. לפני כמה ימים, אחרי קצת יותר מ־15 שנה של מתיקות אינסופית, חוכמה ושובבות, לב ענק וחיבה יתרה לחלבון מן החי בכל שעה ביממה – נשם סימבה, האחרון שבלהקה, את נשימתו האחרונה (אחסוך לכם מחשבון, בשנים של כלב זה מעל מאה).
מוקדש בגעגוע גדול לנאלה, טאלה וסימבה, שכנראה עכשיו הם סוף־סוף יכולים שוב לנבוח ביחד כמו שהם אוהבים, בדיוק בשעה שנהוג ללכת לישון, ולעשות למישהו אחר חור בראש.
