אירועים גדולים, פופולריים ומושכי קהל באופן יוצא דופן תמיד אומרים משהו משמעותי. על החברה שבה הם מתקיימים, על התכנים שמעסיקים אותה ועל סדרי העדיפויות. מהבחינה הזו, ההילולה השנתית סביב קבר רשב"י במירון, בהיותה האירוע השנתי הגדול ביותר בישראל בפער עצום מאירועים גדולים אחרים (ולפני האסון שאירע שם לפני שנתיים הוא אף היה גדול בהרבה מממדיו הנוכחיים), יכולה ללמד אותנו לא מעט דברים על עצמנו.
בראש וראשונה, מעניינת מאוד העובדה שהאירוע הגדול ביותר בישראל מתקיים סביב קבר. זה כמובן לא מובן מאליו בכלל, ובטח לא כשהאירוע נושא איתו מתכונת של חגיגה המונית, ולא של יום זיכרון. ישראל הרי מתיימרת להיות חלק מן העולם המערבי. אבל באיזה עוד מדינה מערבית מתקיימות חגיגות המוניות סביב קברים? זה נובע כמובן מהעובדה שלא מדובר בסתם קבר, אלא בקברו של אדם המוגדר כ'צדיק', ואפילו יותר מסתם צדיק; הוא 'התנא האלוקי'. כלומר, הוא גם צדיק עתיק יומין, המשתייך עוד לתקופת התנאים, והוא גם 'אלוקי' בעצם ההיכרות האינטימית המיוחסת לו עם הקב"ה, ובאה לידי ביטוי בספר הזוהר.
מכאן שההילולה מלמדת אותנו עד כמה עמוק נטמע בישראל פולחן קברי הצדיקים. אם פעם הוא ביטא מסורת שולית למדי של יוצאי צפון אפריקה, אפילו לא כל יוצאי ארצות האסלאם, הרי בעשורים האחרונים שותפים לו בני קבוצות חברתיות רחבות בהרבה: המוני אשכנזים, וגם בני הציונות הדתית, הצטרפו לחרדים המזרחיים שבלטו בחגיגות בעבר. למעשה, פולחן קברי הצדיקים, בעייתי ככל שיהיה מבחינתה של חברה מערבית-רציונלית, כבש נחלות גם בציבורים רבים שהסתייגו ממנו בעבר.
כך, למשל, לגבי רבים מבני הציונות הדתית וכן אצל דתיים אשכנזים – בוודאי מהסוג הליטאי. אפילו אחד מגדולי הרבנים הליטאים של הדור הקודם, הרב אליעזר שך, כבר זכה לפולחן קבר משל עצמו. על קברו של האיש שביקש להדגיש את התנגדותו לעולם החסידי, מונחים בשנים האחרונות עשרות פתקי בקשה ['קוויטלעך'], המבקשים ממנו ישועות; ממש כאילו היה אחד מגדולי הבאבות, או מגדולי האדמו"רים. אפשר רק לנחש מה היה הרב שך עצמו חושב על המצב הזה.
למעשה, אם יש עוד אירוע עולמי אחד המזכיר במשהו את ההילולה במירון, זו העלייה המוסלמית לרגל למכה. אמנם שם לא מדובר בקבר, אבל בשני המקומות מדובר במסע צלייני: עלייה המונית לאתר המזוהה כמקום קדוש. ומבחינה זו, הילולת מירון היא עוד אחד הביטויים להשתלבותנו במרחב של המזרח התיכון. ומצד שלישי, שהחילונים לא יתחילו להתנשא. גם האירוע הממלכתי-חילוני הבולט של השנה – טקס הדלקת המשואות הפותח את אירועי יום העצמאות – מתקיים ליד קבר.
בנוסף לעניין זה, המשמעות של קיום האירוע ההמוני ביותר של השנה ליד קבר מתחדדת עוד יותר, כשחושבים על השינוי הדרמטי באופיו של היום שבו מתקיימת ההילולה. הגיבור המובהק של ל"ג בעומר בימי ילדותנו לא היה רשב"י, אלא בר כוכבא. השירים ששרנו עסקו בו ("הוא היה גיבור"), ובמלחמתו מול האריה. החפצים שסימלו את היום הזה היו החץ והקשת, שסימלו את מלחמת בר כוכבא ברומאים, והמדורות שהדלקנו נעשו לזכר מדורות הלוחמים. רק בעשורים האחרונים הפך היום הזה להיות מזוהה לגמרי עם דמותו של רשב"י; רבי שמעון בר יוחאי, שלו מיוחסת כתיבת ספר הזוהר, וממילא יכול להיחשב כמייסדו של עולם המיסטיקה היהודית.
למרות שמבחינה היסטורית בר כוכבא ורשב"י היו בני תקופות קרובות, קשה לדמיין שני אישים שהמרחק בין מה שהם מסמלים יהיה גדול יותר. בר כוכבא סימל ומסמל עד היום את ההתעקשות הלאומית של היהודים לא לוותר על השליטה בארצם, ואת חוסר הנכונות לחכות לימות המשיח כדי שהדבר יקרה. למעשה, אפשר לראות בו מודל ציוני של נכונות להילחם על העצמאות היהודית גם כשנדמה שאפסו כל הסיכויים. המרד שהוא עמד בראשו היה כל כך חסר סיכוי, עד שאינטלקטואלים בני זמננו ראו בו סמל היסטורי על-זמני למשיחיות קנאית שאיננה מוכנה להתחשב במגבלות המציאות.
לעומת זאת, רשב"י מסמל את הרוחניות המוחלטת. אדם שהסתגר 12 שנים במערה, וגם כשיצא ממנה נטה לשרוף כל מה שראה בעיניו. יתר על כן: ידועה המחלוקת בין ר' ישמעאל לרשב"י לגבי העיסוק במלאכה לעומת העיסוק בתורה. ר' ישמעאל ממליץ להתמקד בצורך בעבודת העולם הזה, ורשב"י ממליץ על התמקדות בתורה. על כך אומר אביי, ש'רבים עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן; כרשב"י, ולא עלתה בידן'. כלומר: דרכו של רשב"י אינה מומלצת, ולכל היותר יכולה להתאים ליחידי סגולה. גם ייחוס ספר הזוהר לרשב"י הוא חלק מתיאור דמותו כמיסטיקן האולטימטיבי; האיש שחי ברמות גבוהות של גילוי שכינה, ולא כאן על פני האדמה וצרכי יושביה.
והנה, מתברר שרבים מאוד מבני החברה הישראלית בוחרים להעריץ את דרכו של רשב"י. עד כדי כך שהפכו את יום חגו לשמחה הגדולה וההמונית ביותר בלוח השנה הישראלי. ואף בני האגף הציוני שביניהם ויתרו לגמרי על דמותו של בר כוכבא 'הציוני האקטיביסט' לטובת רשב"י, איש הרוח והמיסטיקה. עצוב, ומסוכן!
נקודה נוספת היא אופיו של הציבור החרדי. בפסטיבל הרוק בערד, ב-1995, נמחצו למוות 3 בני נוער. הדבר גרם לביטול הפסטיבל במתכונתו המקורית למשך 14 שנים (!), ובמקומו התקיים אירוע מצומצם בהרבה של מופעים שכללו עד אלף איש בלבד (לעומת 25 אלף שהיו במופע שבו אירע האסון), עונשי מאסר לחמישה מתוך ששת מארגני הפסטיבל ולפנייה למכון התקנים לגבש תקן מיוחד למופעים המוניים. לפני שנתיים, לעומת זאת, במירון נמחצו 45 (!) בני אדם, אבל הקהל דרש חזרה למקום ולאירוע מיד בשנה שלאחר מכן ואף ביטא זעם ולחץ פוליטי כשבשנה העוקבת, באופן טבעי, מספרי הנכנסים למירון היו קטנים בהרבה. כמעט מיותר לציין שעד היום לא הועמד לדין פלילי אף אחד מהאחראים לאירוע, וספק אם יועמד.
זו דוגמא נוספת לאופייה חסר העכבות של החברה החרדית, שאיננה מוכנה לוותר כהוא זה על קיום מנהגיה ואורחות חייה, אפילו כשמדובר רק במנהג ולא בהלכה מדאורייתא, ואפילו כשמנגד עומדים שיקולי פיקוח נפש. ראינו זאת גם בתקופת הקורונה, ואירועי מירון רק ממחישים זאת שוב.
4. ואחרי כל זה, באירוע שהתקיים במירון השנה התרחש גם תקדים חיובי מאוד: לראשונה בתולדות המדינה, כך נדמה לי, לקח גורם חרדי על עצמו אחריות לאירוע לאומי גדול, ואף עמד בכך בכבוד. נכון שהשר מאיר פרוש, או כל גורם חרדי אחר, לא היה עושה זאת אלמלא היה מדובר באירוע חשוב כל כך לקהילה החרדית עצמה. אבל משנעשה הדבר, אפשר ללמוד ממנו על יכולתה של החברה החרדית לקחת על עצמה אחריות לאירועים לאומיים, גם מול הקהילה חסרת העכבות שמשתתפת באירוע, ולמעט כמה אירועים חריגים, לעמוד בכך בצורה מרשימה. מכאן ואילך ראוי האירוע הזה לשמש כלקח בדבר האפשרות לתבוע אחריות לאומית מן החברה החרדית גם בהקשרים אחרים.
