לפני אי־אלו שנים נפגשתי בשליחות עיתונאית עם אחד מבכירי השריונרים הישראלים לדורותיהם, אלוף במיל' שהשתתף בכל קרבות השריון הגדולים בתולדות צה"ל. בין שאלה לשאלה התוודיתי באוזניו שמעולם לא יצא לי להיות בתוך טנק. במקום להתמלא תדהמה או כעס הוא נתן בי מבט סלחני ופלט בשוויון נפש: "לא הפסדת כלום".
13 הטנקיסטיות החדשות שסיימו לפני שבוע את מסלול הכשרתן עושות רושם שהשירות בטנק הוא טעם החיים. בתצלום של דובר צה"ל רובן מחייכות בחדווה למצלמה, על רקע צדודיתו הלוחמנית של טנק 'מרכבה'. כאשר יהיו בגילו של האלוף הנ"ל גם הן יגלו יחס מפוכח יותר למרכבות הפלדה הצבאיות, אבל בינתיים הן בקושי בנות 19 והחוויה הפמיניסטית־מיליטריסטית ממלאת את לבן. "עִנדו בגאווה גדולה את אות הטנקיסט", אמר להן מפקדן בטקס הסיום באתר לטרון.
ראשי ישיבות הסדר ומכינות צבאיות שנתקלו בתצלום חייכו פחות. תצלום הטנקיסטיות החדשות סיפק להם עוד עילת חשדנות בתום כוונותיו של המטכ"ל בסוגיה טעונה זו. חלקם טוענים שהצבא משקיע את עיקר יכולותיו היח"צניות בקידום אתגרי השירות המשותף ובגיוס בנות דתיות לצבא. צמרת צה"ל מתקשה לשכנע אותם שתצלומי בנות לוחמות מתפרסמים שוב ושוב בעיתונים לא מפני שדובר צה"ל דוחף את הבנות לשם, אלא מפני שהעורכים בוחרים להבליט אותן. באתר הרשמי של צה"ל מתפרסמות הרבה יותר תמונות של גברים במדים, אך העורכים דולים משם לרוב דווקא את התמונות הנשיות, אתם יודעים למה, ונותנים לצרכניהם להבין שצבא הגנה לישראל צועד על נעלי עקב.
ראשי הישיבות והמכינות, שבימים כתיקונם אינם רוחשים אמון רב לתקשורת, מעדיפים במקרה הזה את גרסתה על פני גרסת צה"ל. לפני כשמונה חודשים התקיים מפגש טראומטי בין שני הצדדים. הרבנים כעסו, במטה הכללי נעלבו. מישהו הטיח ברמטכ"ל שההיסטוריה תצמיד לו את התואר המפוקפק של אבי הגדודים המעורבים.
רב־אלוף איזנקוט השיב שהגדודים המעורבים נוסדו שנים רבות לפני כניסתו ללשכת הרמטכ"ל, ושבכל מקרה אין בצה"ל הרבה פלוגות מעורבות. הוא גם הבהיר את התנגדותו הנמרצת ליישום המלצות ועדת שגב, שהציעה בשעתה (2007) להנהיג בצה"ל שירות שוויוני מלא בין בנות לבנים, ועוררה ציפיות עצומות בקרב שדולות הנשים. הן האמינו שזה רק עניין של זמן עד שמחצית מלוחמי גולני או השייטת יהיו לוחמות, והתאכזבו לגלות שהמלצות שגב נגנזו. מחטיבה 7 אני מצפה לתמרן ללבנון בשעת מלחמה, אמר איזנקוט לאחרונה, הטנקיסטיות החדשות אמורות לאבטח את הגבולות בעיתות רגיעה.
כרמטכ"ל החרד לדימוי הציבורי של צה"ל ומשתדל להדיר ממנו את הפוליטיקה, הוטרד איזנקוט מאוד מהתעצמות הוויכוח האזרחי בסוגיית השירות המשותף. שמועת המתקפה של עלוני השבת על השירות המשותף ועל תופעות ליברליות אחרות בצבא הגיעה אליו. הוא משוכנע שהיא נובעת מבורות. מצד שני הוא אינו מנסה להצטייר כמי שמתעלם מהשינויים הרב־דוריים במעמד האישה בחברה האזרחית. בפגישה נוספת עם הרבנים לפני שבועות אחדים התחייב להיות קשוב למאווייהם, לאו דווקא להיענות לדרישותיהם. הוא נשא ונתן ממושכות עם מייסד המכינות הצבאיות, הרב אלי סדן, שהתהלך בשנה האחרונה כמו אריה ערבות בכלוב ציידים. למשך ימים אחדים, כך אמרה השמועה, סדן אף שקל להפוך את מכינת הדגל שלו לישיבת הסדר גרידא. אחר־כך נרגע, ובימים האחרונים נשמע מפויס לחלוטין. מי שהקשיב לדבריו שהובאו השבוע על ידי רועי שרון בערוץ 'כאן 11' הבין שאיזנקוט וסדן הגיעו להסדרה אופטימלית של מצב היחסים בין הציונות הדתית לצה"ל. תם המשבר הגדול.
בשיחות הנפש עם הרמטכ"ל ושליחיו העלה סדן דרישה מרכזית אחת: לאפשר לחייל הדתי לשרת בכל מקום ולשמור על ההלכה. פקודת השירות המשותף, אשר עודכנה ביום שלישי, מעידה שבמחנה מטכ"ל אכן הקשיבו לרב. ראש אכ"א מוטי אלמוז, אחד המגשרים הראשיים בין רבני הציונות הדתית למחנה מטכ"ל, בא לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת והכריז שם שצה"ל אינו ארגון חברתי, הוא צבא העם. זו הייתה הבהרה חשובה לאוזניה של חברת הוועדה מרב מיכאלי, שהאשימה את צה"ל בכניעה לרבנים. אלמוז נתן לה להבין שיותר משיש פה בכניעה לצד זה או אחר, יש פה הסתכלות על טובת צה"ל.
"הרבנים העמידו ומעמידים תלמידים הרבה וקצינים הרבה", הסביר ראש אכ"א את הליכת הצבא לקראתם. בין השאר הוחלט לבטל את חובת הערבוב בין גברים ונשים, להתקין 700 שירותים נפרדים במקום השירותים המשותפים שהוקמו לפני שנים אחדות בלי הנחיה מגבוה, ולא לאפשר עוד לכל מפקד בצבא לנהל מדיניות מגדר פרטית.
בשעה טובה גם נמחק השבוע מפקודת השירות המשותף הסעיף שאמר כי השירות הצבאי ייעשה "שלא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות". מפקדים דתיים זוטרים לא יוכרחו לפקד על בנות, וקצינים דתיים יוכלו להגיש בקשה שלא לפקד על בנות. באשר לבעלי דרגות גבוהות, להם כבר לא תינתן אפשרות בחירה, מפני שלצבא עצמו אין אפשרות בחירה. הירידה בהיקף הגיוס ליחידות לוחמות מכריחה אותו להגדיל את המערך הקרבי הנשי שלו. בעשור האחרון הוא עשה זאת לפעמים בדרך שמאפיינת נתיב פילים בחנות חרסינה, אך הודות למחאה הדתית בא עכשיו התיקון החשוב. המטה הכללי לא יוותר על שירות הנשים, אבל גם לא יטיל בנות לשדה המערכה העתידי, חוץ מטייסות קרב. החיילות הלוחמות נחוצות לו בעיקר לצורכי בט"ש בעתות שגרה. כשרוב הגברים הצעירים שואפים לשרת ב־8200, מישהי צריכה למלא את מקומם בקרקל, במג"ב ואפילו בעמדות טנקים נייחות על קו הגבול.
"הן נמצאות שם כדי ש־401 יתאמנו למלחמה", הסביר השבוע הרב אלי סדן לתלמידיו את מה שהסביר לו הרמטכ"ל. הוא גם גילה ש"הרמטכ"ל הזה רוצה רק דבר אחד – לנצח במלחמה". במידה רבה שני הצדדים כבר ניצחו בה השבוע, ובעצם שלושתם. כשמפרקים תאי שירותים משותפים בצבא, גם שדולות הנשים אמורות להצדיע.
מבין ערבית
אפילו בימין הקשה לא נשמעו תשואות סוערות למשמע קריאת החרם של שר הביטחון אביגדור ליברמן על ערביי ואדי ערה. אולי יש שם רגישות מיוחדת לקריאות חרם, על רקע מעללי ה־BDS ומזימות החרם המסורתיות נגד מפעל ההתנחלויות, ואולי חוסר אמון עמוק ברטוריקה הקרבית של ליברמן. כשר ביטחון הוא לא בדיוק מגשים את המלצותיו הביטחוניות מתקופת כהונתו מחוץ לממשלה.
ובכל זאת, ליברמן עשה השבוע מה שכל שאר קברניטינו חששו מאוד לעשות: הוא הגיב בחומרה על אירועי השבת החמורים בכביש 65. אמנם הגיב בחומרה מילולית בלבד, אבל עמיתיו לא עשו אפילו את המעט הזה. ההתפרצות האלימה המחודשת של ערבים ישראלים בלב הארץ, שבאה בהמשך לאירועי הקיץ באום אל־פחם, גררה תגובה מנהיגותית של משיכת כתף, כאילו דרך העולם היא שהערבים משתוללים כשמשהו מעצבן אותם. הנחת העבודה הכרונית שם אומרת שצריך לאפשר להם לפרוק את זעמם יום־יומיים, ולחזור לשגרה. אחרי הכול, הם ערבים.
נכון, לא כל הערבים השתוללו בשבת, אפילו לא כל תושבי ערערה, אבל יש אצלם נטייה קבוצתית מתחזקת והולכת ליישר קו עם שונאי ישראל הגדולים ביותר בקרבם. המפלגה הגדולה שמייצגת אותם בכנסת מייצגת בעיקר את האויב. "אני פלסטיני ואין לי זהות ישראלית", הכריז רק השבוע נציגם הבכיר ג'מאל זחאלקה, "דגל ישראל יותר גרוע מסמרטוט". עד שעת סגירת הגיליון לא נרשמה ברחוב הערבי הסתייגות רבתי מההתבטאות הזאת, ולמען האמת גם לא ברחוב היהודי. עם ישראל התרגל לדפוס היחסים המסוכן הזה עם ערביי הארץ. הוא מאמין שאם יעצום עיניים, יגנה את ליברמן וימשיך לאכול חומוס בפורדיס, זה יעבור. אבל זה לא יעבור, זה רק יחריף. ההשלמה היהודית עם ההסלמה של ערביי ישראל היא מתכון בטוח להאצת ההסלמה. ליברמן, לפחות, ניסה למחות.
מאז ולתמיד
הדבר הכי מרשים בהלווייתו של הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה הוויתור על ההספדים. באמת אין צורך להספיד אדם שכל־כך הרבה אנשים מטריחים עצמם ללוותו למנוחת עולמים. שעות ספורות אחרי בשורת הסתלקותו הם התייצבו להלווייתו ברבבותיהם, בחליפותיהם ובמגבעותיהם.
כשהימין או השמאל מקהילים עצרות, הם מתמלאים גאווה מחנאית עצומה כשיותר מעשרת אלפים איש נקבצים בכיכר העיר (ותמיד מדווחים לתקשורת על מספר גדול פי כמה). החרדים מסוגלים לקבץ בשעת הצורך 200־300 אלף איש בתלבושת אחידה – חיזיון מפעים בלי שום קשר לרקע העצוב שלו. החרדים משחזרים אותו פעם אחרי פעם בהלוויות רועיהם או בעצרות המחאה שלהם, לשמחת צלמי העיתונות.
בתצלום ישן שפורסם לרגל מותו של הרב שטיינמן, מתחילת שנות החמישים, הוא נראה כמו אברך מן המניין בן ימינו: מגבעת, זקן, חולצה לבנה, חליפה בלי עניבה. אין בארץ מגזר אחר שגילה כושר עמידות דומה מול אופנת הלבוש המשתנה בארץ ובעולם. לא הציונים־הדתיים, בטח לא החילונים, אפילו לא הערבים. כשהייתי ילד, הרבה ערבים בוגרים עדיין חבשו כאפיות והתהלכו במכנסי שרוואל. היום הם מתהלכים בלבוש מודרני. רק החרדים נשארו נאמנים למדיהם משכבר הימים.
וגם להשקפת העולם, כמובן. היא יציבה קצת פחות מהביגוד, אך עדיין קיבעונית להפליא, אדישה להיסטוריה. כה הרבה תמורות התרחשו בארץ בינתיים, כה מעט תמורות עברו על החרדים עצמם. אפשר לסכם אותן בשלוש מילים: עוד מאותו דבר.
בימי עלומיו של הרב שטיינמן היו החרדים מחנה זעום למדי. היום הם קהל עצום שמקפיד ללכת בדיוק בדרכי אבותיו ומוריו. זהו סוד קסמם, זוהי גם חולשתם הגדולה. בני ברק של הרב שטיינמן הצעיר היא פחות או יותר בני ברק של הרב שטיינמן המנוח, נהר אנושי ורוחני גדול שאפשר לטבול בו פעם ופעמיים ושלוש. דור הולך ודור בא ובני ברק לעולם עומדת.