הרעיון המכונן שהביא את ישראל לבצע את הסיכול הממוקד בעזה למספר בכירי הג'יהאד האסלאמי נוגע ישירות במושג ההרתעה. מזה כשנתיים ישראל נקלעה לדימום מתמשך בכל הנוגע ליכולת שלה לייצר הרתעה מול יריביה. בפרק הזמן הזה התחלפה היציבות הביטחונית של העשור ומחצה האחרון, בהתעוררות אקטיביסטית של מחנה הההתנגדות של המזרח התיכון שביקש לקעקע את יסודות הסדר היציב שהניחה ישראל באזור ולהשיב את השכונה האזורית חזרה לאחור למקומות שבהם פוליטיקת הזהות והאידיאולוגיה הכתיבו את סדר היום וגם את מערכת המתחים והעימותים הפנים אזורית.
כך, חברו להם איראן, חזבאללה וכמעט כל חלקי המערכת הפלסטינית (ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים, רצועת עזה וכמובן גם ערביי ישראל) למערכה, אמנם לא מתואמת ברמה הפורמאלית, אבל כזו שיש לה הרבה מן המשותף כדי לרסק את יסודות "המזרח התיכון החדש" ולהחזיר את עוגני "המזרח התיכון הישן". כלל הגורמים עשו זאת דרך פרקטיקה שחתרה לפרק את "החדש" דרך אזור הנוחות שלו: הביטחון האישי, הנוחות והרווחה הכלכלית. הדרך לכך לא עברה באמצעות ניהול מערכות ומלחמות גדולות שאפיינו את המזרח התיכון הישן, כי אם דרך אימוץ שיטת מערכה שבאה מתוך העולם החדש: אלימות, אבל אלימות בשיטת העקיצות הקטנות, מרובות, מתמשכות. כאלה שאינן מסכנות את יוזמיהן בתגובה ישראלית חריפה אבל יש להן אפקט מתמשך של כרסום מתמשך בביטחון וביציבות.
למעשה, אם נחשוב על זה יותר לעומק, הרי שאותו מחנה התנגדות אימץ את רעיונות "המלחמה בין המלחמות" (מב"ם) כפי שכינתה ישראל את דרך הפעולה שלה נגד איראן בסוריה ואולי במקומות נוספים: פעולות קטנות כביכול ומתחת לרדאר מבלי לקחת עליהן אחריות שאמורות היו להביא בתהליך מתמשך לסוג של אפקט אסטרטגי כולל בהתמודדות עם הגרעין האיראני וניסיונה של טהראן להגיע להגמוניה בעולם הערבי. באופן לגמרי לא מפתיע, אימץ המחנה המתנגד את יסודות "המערכה בין המערכות". הוא עשה זאת מכמה זירות ובמשך כשנתיים ימים, תוך שהוא מנצל את סף ההבלגה הישראלי וחוסר הרצון שלה להשתחרר מהסדר המיטיב ולנקוט בפעולות קיצוניות אשר ימוטטו באחת את אותה יציבות שהפכה מדומה.
כך, הופעל נגד ישראל טרור בעצימות נמוכה מיהודה ושומרון, מצד הפלסטינים במזרח ירושלים, וכמובן מרצועת עזה. לאחרונה הצטרפו למאתגרי הסדר היציב של העשור ומחצה האחרונים גם חיזבאללה בלבנון, הפלסטינים מדרומה של מדינה זו וכמובן איראן שמפרקת לאט לאט בסוג של מב"ם מדיני את הסכמי אברהם. באופן זה, נקלעה ישראל בשנתיים האחרונות לדימום מתמשך ואט אט התגבשה ההכרה כי היא נכנסת במונחים רפואיים לשוק ומאבדת לחלוטין את ההרתעה שלה. זה היה הרקע למבצע הסיכול הממוקד בעזה. ישראל לא התכוונה לשנות את הסדר ברצועה. ממש לא, אלא דרך פעילות יוזמתית (שבאה מספר ימים לאחר שיגור 100 רקטות לשטח ישראל) לשדר לסביבה כי נגמר עידן ההבלגה ואנו נמצאים במציאות אחרת. במילים אחרות: שיקום ההרתעה.
ישראל בחרה במתכוון את הג'האד האסלאמי (ולא למשל את חמאס או חזבאללה) ככתובת לפעילות הסיכול ולחידוש ההרתעה כדי לצמצם הפסדים מתוך הבנה כי מדובר בגורם החלש יותר בשכונה, שעוצמתו פחותה ומתוך הנחה כי חמאס תותיר אותו לבד במערכה מול ישראל כפי שקרה במבצע קודם ("חגורה שחורה", 2019) ואף תקצר את משכו. בכל מקרה, המהלך הישראלי לא נועד לחולל מציאות חדשה ברצועת עזה ולפתור אחת ולתמיד את בעיית הסבבים, כפי שמצפה לכך הציבור הישראלי.
דא עקא שהבחירה בג'יהאד האסלאמי כמטרה וההיגיון שהדריך את ישראל בבחירת היעד עלולה באופן פרדוקסאלי להרחיק אותה מהיעד האסטרטגי שהציבה לעצמה – חיזוק ושיקום ההרתעה. זה לא רק שארגון הג'יהאד הוא החוליה היותר חלשה במערך ההתנגדות וספק אם המהלומות שהוא סופג מישראל מרשימות מישהו בטהראן או בביירות. אבל הנקודה המרכזית היא שמראש, מעצם הרצון לצמצם את סיכוני המבצע, אין נכונות ישראלית לחרוג מהפרדיגמה הצבאית המוכרת של ניהול מערכות אוויריות מול מערכות הירי הרקטי של הצד השני. בהיעדר נכונות כזו, הכרוניקה של הסבב הנוכחי ידועה מראש ותהיה זהה לחלוטין לסבבים קודמים. לא פחות מכך גם תוצאות הסבב יהיו דומות ויסתכמו בסוג של תיקו חמוץ שניתן כמובן לתת לו פרשנויות של ניצחון על ידי כל אחד מהצדדים.
ניהול הסבב במתכונת המוכרת מעקרת את ניחוח ההישג הראשון שבו התבשמה ישראל עם חיסול בכירי הארגון ברצועה. היא מחזירה את ישראל לאותו דפוס של 'סבבים' שמייצר שוב חמיצות פנים – ישראלית בהיעדר יכולת לשבור את היגיון הסבב דרך הרעיון של מערכה אווירית ומבליטה עוד יותר את החשש הישראלי מכניסה למערכה משמעותית. לעניין זה נודעת משמעות רבה משום שהרעיון, הנכון בבסיסו, לקטוע את הדימום המתמשך של השנתיים האחרונות, לסמן מחדש את הקווים האדומים של ישראל ולהחזיר את ההרתעה שאבדה נשחק תחת המגבלות האופרטיביות שישראל כופה על עצמה.
לצורך עצירת דימום ההרתעה נדרש לעבור לא רק דרך נטישת הפאסיביות ובחידוש ובאמצעות 'יוזמתיות', אלא גם דרך נטישת הגישה האופרטיבית הנוכחית שמצמצמת ותוחמת את פעילות הצבא למבצעים נקודתיים (בסגנון מב"מי) וחשיבה מחדש על חלופות של הכרעה קלאסיות. אלה כרוכות לצערנו במחירים הרבה יותר גבוהים, אנושיים וכלכליים. זו הדילמה האמיתית של ישראל והשיעור החשוב שהיא לומדת כעת מהג'האד האסלאמי ברצועת עזה, ומבחינה זו ברור שמדובר במחיר ששווה לשלם אותו לא כדי להתמודד עם החוליה החלשה בשרשרת ההתנגדות (הג'האד האסלאמי) אלא עם החוליות היותר משמעותיות שמסכנות את הביטחון הלאומי של ישראל.
