"הקצנתם", אמר לי במרירות חבר חילוני. "תראה איזו מפלגה חרד"לית מייצגת אתכם בכנסת. מה קרה לכם?" השבתי לו ששום דבר משמעותי לא השתנה בציבור הדתי־לאומי בשנים הספורות שעברו מאז שהצביע בהמוניו לבנט ולשקד. ליתר דיוק, התחולל שינוי אחד: בנט החריב את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית הקלאסית, מה שהביא סרוגים רבים להצביע לסמוטריץ' ולמפלגתו. גם הח"כים הללו אינם קיצוניים כפי שמנסים לתאר אותם, אבל זה כבר נושא לטור אחר. כאן נסתפק באמירה שרוב הסרוגים אינם יותר חרד"לים ממה שהיו לפני עשר שנים; לא תהליך עומק כביר ולא שינוי עמדות דרמטי הם שהביאו רבים מהסרוגים לשנות את הצבעתם, אלא תעלולים פוליטיים קטנים.
האם שינוי שנראה כה משמעותי באמת יכול לנבוע מאירוע נקודתי? ובכן, ההיסטוריה מכירה תוצאות הרבה יותר דרמטיות שנבעו מאירועים הרבה יותר קטנים. ב־1920 מת אלכסנדרוס מלך יוון מזיהום, אחרי שנשך אותו קוף קטן. המלך הלוחמני שהחליף אותו – אבא שלו, אל תשאלו – הוביל את יוון למלחמה קשה מול טורקיה, שהסתיימה בתבוסה. על כך כתב צ'רצ'יל: "נשיכת קוף עלתה לרבע מיליון אנשים בחייהם". אייזיק אסימוב כתב באחד מסיפוריו על אדם שמשנה אות אחת בשם משפחתו, ובסופו של דבר מונע כך מלחמה גרעינית. לפעמים מאורעות קטנים מביאים לתוצאות גדולות. רק אדם שטחי יפרש באופן אוטומטי כל שינוי כביטוי לתהליכי עומק.
במובן אחד רבים מהסרוגים אכן הפכו ימניים יותר, אך זאת דווקא משום שהפכו פתוחים יותר. הם הפכו יותר ימניים – אבל לרוחב, ולא לעומק. אנשי הציונות הדתית אינם קנאים לארץ ישראל יותר ממה שהיו, אך הם למדו שלהשקפת עולם ימנית יש מה לומר גם בנושאים אחרים. בעבר, ההשקפה הלאומית של בוגרי בני עקיבא נבעה בעיקר מהאמונה שיישוב ארץ ישראל הוא חלק מתהליך הגאולה. לשאלות אחרות של מדיניות לאומית – כלכלה, חברה, משפחה ומשפט – היינו אדישים למדי. בעשור האחרון הסרוגים הפכו יותר פתוחים ונחשפו לעולם הגדול. אך בניגוד למה שמקובל לחשוב באגפים מסוימים של האוניברסיטאות בישראל, העולם הגדול אינו רק האקדמיה הרדיקלית של ארצות הברית. כשהסרוגים החלו לקרוא ולהאזין למה שקורה בעולם, הם גילו את ההגות השמרנית, ולמדו שיש קשר בין מדיניות חוץ תקיפה ותודעה לאומית גאה לבין שמרנות חברתית ומשפטית. גם אנשי ימין אחרים, שאינם דתיים, עברו תהליך דומה.
האם גם צה"ל עומד להיות כפוף לרבנים ולפולחניהם הנסתרים? מי שמכיר את הרבנים הצבאיים יודע עד כמה הם עצמם רחוקים משאיפות כאלו
כמובן, אדם צריך להיזהר לא לאמץ את כל מערך העמדות שלו כעסקת חבילה. על כל תחום צריך לחשוב בפני עצמו. כשמדובר באדם דתי, הוא צריך גם לשאול האם יש לתורה מה לומר לגבי כל אחד מהתחומים הללו. אך סביר להניח שדרך חשיבה שחוששת מניסיונות אוטופיים לפתור סכסוכים מדיניים בהינף יד תהיה ספקנית גם לגבי סוציאליסטים השואפים לנהל את הכלכלה באופן ריכוזי, ותסתייג מיומרות של שופטים להנדס את החברה באופן אקטיביסטי. יש היגיון פנימי בזיקה שבין עמדות הימין בנוגע למסורת ולאמונה, לביטחון ולמשפט, לחברה ולכלכלה – גם אם לא חייבים לאמץ את ההיגיון הזה לאורך כל הרצף. ימנים רבים התחילו להביע עמדות בכל התחומים הללו, לא משום שהקצינו, אלא משום שהרחיבו.
האם יש מקום לחרדה הרווחת מפני תהליכי הדתה במדינה ובצבא, ביוזמת הציונות הדתית? הפחד הזה מגלה בורות גמורה בנוגע לתהליכים הפנימיים האמיתיים שמתחוללים בציבור הדתי־לאומי. הקהילה שלנו הפכה דווקא ליברלית יותר – לטוב ולרע. אפשר להשוות את הנעשה בישראל למדינות אחרות, שבהן מתחוללת הדתה אמיתית, ולראות את ההבדלים. ברוסיה, כומר צבאי שופך מים קדושים על כל טיל לפני שיגורו לחלל. בסיסים חשובים מקפידים להשיג ולהציג שרידים של קדושים פרבוסלבים, כמכפלת כוח. האם גם צה"ל עומד להיות כפוף לרבנים ולפולחניהם הנסתרים? מי שמכיר את הצעירים הדתיים ואת יחסם לרבנים יודע עד כמה המחשבה הזו מסולפת; מי שמכיר את הרבנים הצבאיים יודע עד כמה הם עצמם רחוקים משאיפות כאלו.
תום סויר, גיבורו של מרק טוויין, זכה לשמוע בעודו בחיים את ההספדים בהלווייתו. סרוגים רבים עוברים בכל יום את החוויה הזו. לפעמים אנחנו שומעים הספדים על "הציונות הדתית המתונה", זו שבעיני זקני מפא"י הייתה שפחתם, ואז מדובר רק בהתנשאות אדנותית. אך לפעמים המספידים מתגעגעים בכנות לציונות דתית עם רוחב דעת, זו הפתוחה לעולם והמשתלבת במדינה. כשאני שומע אותם אני רוצה להעיר שאנחנו עדיין חיים, אבל אני יודע שבחדוות ההלוויה המדומה אף אחד לא יקשיב.
motzash.navon@gmail.com
